זקן אהרן חלק ב סא

רחוק וכיון דליכא גזירה משו"ה סגי בהגעלה לכו"ע, וגם המחמירין לא החמירו בכה"ג להצריכה ליבון, ואיני בא כחולק על הבית מאיר ומשנה ברורה הנ"ל, אלא שהם דמיירו במחבת דדרכה להשתמש תמיד ע"י אור וא"כ כל הרואה שמגעילה יבוא למיטעי דסגי בהגעלה גם בבן יומו שדרכה להשתמש באור, משו"ה להמחמירים דגם בכלי שנשתמש במקרה ע"י אור צריך ליבון, ודאי דגם באינו בן יומו צריכה ליבון משום גזירה ומשו"ה הוצרכו לצרף דעות הפוסקים דמדינא סגי בהגעלה לכל כלי שנשתמש במקרה ע"י אור, וממילא לא יוכל לבוא לידי שום מכשול, דגם אם אתי לעשות כן בבן יומו נמי כשר, אבל בנ"ד דדיינינן על כף שאין דרכה להשתמש ע"י אור וכל הרואה שמגעילה יתלה דהיינו משום דלא נשתמשו בה ע"י אור, וכיון דלא אתי למיטעי וליכא גזירה בבן יומו סגי בהגעלה לכו"ע דבאינו בן יומו אין נ"מ איזה הכשר שיעשה אם אך ליכא גזירה דבן יומו וזה ברור, ומחמת זה נראה ברור בנ"ד דהכף א"צ ליבון וסגי בהגעלה. ויותר א"צ להאריך: והנני חותם בברכת אהרן וואלקין. סימן מב ב"ה יום ה' כ' שבם תרצ"ו פינסק. כבוד הרב מה"ו אליעזר קריינער נ"י בעיר אמדור. ע"ד אשר שאל כבודו להקשות על התוי"ט פ"ט דתרומות משנה ת' שכתב דהא דאין מבטלין איסור לכתתלה הוא דוקא אם מוסיף היתר אבל אם רק משנה ההיתר מכמות שהיה ואינו מרבה בהיתר וע"י שמשנה גורם הביטול באופן זה מותר לבטל, והקשה כבודו ע"ז מגיטין דנ"ד בנפלו אגוזי פרך ונתפצעו דאם פצטן במזיד אסור, הא גם שם אינו מרבה בהיתר רק משנה. זהו תוכן דבריו. והנה עיקר קושיתו כבר הקדימו הפמ"ג ביו"ד סי' צ"ט במש"ז אות ת' וכן בפר"ת שם סק"י, וכמה ספרי אחרונים מלאים מזה, אכן אדמותיב כבודו מהך דגיטין, שקושיא זאת נ"ל ליישבה עפמ"ש התוס' בזבחים דע"ג ד"ה ר"מ דכל איסור הנאה אע"פ שאינו אלא דרבנן תמור כמו מדאורייתא ע"ש, וא"כ י"ל דשאני התם בנפלו אגוזי פרך דשל ערלה הם דאסירי בהנאה ותמורים כדאורייתא ובההוא אפי' אינו מוסיף אלא משנה נמי אסור, וחידושו של התוי"ט אינו אלא באיסור אכילה דעיקר האיסור דאין מבטלין אינו אלא דרבנן ומשו"ה מקילינן גבייהו במשנה ואינו מוסיף, ותי' זה נראה נכון, והו"ל להקשות יותר מדקי"ל ביו"ד סי' ק"א גבי בריה דאינה בטילה ואם נתרסקה בטילה דהיינו דוקא שנתרסקה מאליה אבל אם ריסקה במתכוון אסור אע"פ שהוא רק משנה האיסור ולא מרבה עליו, והתם אינו אלא איסור אכילה ואין להאריך בדבר שכל ספרי האחרונים מלאים בזה: והנני חותם בברכת אהרן וואלקין. סימן מג ב"ה יום א' י"ד חשון תרצ"ו פינסק. כבוד חרב וכו' מהור"ר אלי' סג"ל רב בק"ק טרעבישאוו (צעוואסלאוואקי). ע"ד שאלתו לפרש לו דברי הט"ז יו"ד סי' ק"ט סק"ב, והוא במה שפסק הרמ"א דבנתערב יבש ביבש מין באינו מינו בעינן ס' משום גזירה דשמא יבשלם ויתן טעם ויבוא לידי איסור דאורייתא, והקשה הט"ז דמ"ש מההיא דסי' צ"ח בנתערב מין במינו ובשאינו מינו דאמרינן רואין את שאינו מינו כאילו אינו ומינו רבה עליו ומבטלו ואין איסור במה שיתן האיסור אח"כ טעם באינו מינו כיון שכבר נעשה היתר, וא"כ ה"נ כיון שמן התורה כבר נתבטל והאיסור נהפך להיתר א"כ איזה טעם איסור יהיה בזה, ותי' הט"ז דשם אין נרגש טעם האיסור בפני עצמו שהרי יש גם מינו דהיתר ושניהם נותנים טעם בהאינו מינו משא"כ כאן כל הטעם הוא מהאיסור בלבד ע"ש, וע"ז הקשה כ"ת דהא תינח בדינו של הרמ"א דמיירי שנתערב מין באינו מינו לבד וא"כ כשיבשלם אח"כ ירגיש ההיתר טעמו של איסור, אבל מה יענה למ"ש המחבר שם בסעיף ב' ביבש ביבש שנתבטל חד בתרי אם בשלן אח"כ אסור אם אין בו ששים מפני שהרוטב בנותן טעם ונבלע אח"כ בתתיכות, והא הכא אין טעם האיסור נרגש בפני עצמו דהא יש גם רוב היתר עמו ודמי ממש לההיא דסי' צ"ת בנתערב במינו ואינו מינו. זהו תוכן קושית כ"ת: ובתשובה ע"ז כי אנכי איני רואה שום קושיא ודוחק בדברי הט"ז, דכלל דבריו הוא כך דבמה שכבר נתבטל ברוב היתר לא נתהפך עוד האיסור לגמרי עד שלא יאסור גם טעמו כשיבשל באינו מינו ולא הותר מה"ת אלא לאכלו ביבש כשאין עדיין שום נתינת טעם, אבל כששוב יבשלו עם אינו מינו ויבוא לידי נתינת טעם ודאי שיהא אסור אם אך נרגש טעם האיסור בפני עצמו משום דאין האיסור נהפך לגמרי להיתר שלא יאסור שוב בטעמו אם נרגש בפני עצמו, או כמו שהסביר בס' עה"ש סי' ק"ט דע"י ביטול הרוב ביבש לא נתבטל איסור דנתינת טעם דעדיין לא נתן שום טעם ולכן כשיבשלם יתתדש איסור אתר והיינו נתינת טעם שזה האיסור לא נתבטל כלל וממילא נאסר מה"ת, ולהיות מותר מה"ת נצרך שני המעלות הללו, שיהיה ביטול כבר וגם הטעם לא יהיה נרגש בפני עצמו בבישול, וכל זה הוא מה"ת אבל איסור דרבנן יש כשנתן טעם גם אם אין טעם האיסור נרגש בפני עצמו וכההיא דסעיף ב' בנתערב יבש ביבש ואח"כ בשלן דאסור אם לא היה ששים, ואיסור זה הוא מדרבנן ואע"ג שאין טעמו נרגש בפני עצמו ומה"ת מותר אפ"ה מדרבנן אסור כמבואר ברשב"א, ומעתה א"ש דברי הט"ז, דכשאנו דנין על מ"ש הרמ"א בתערובות מין באינו מינו בעודן עדיין יבש בלא שום נתינת טעם ורק אתה רוצה לאסרן משום גזירה שמא יבשלם ויבא לידי נתינת טעם, וגזירה לא שייך כ"א בדבר שיש תשש שמא יבוא לידי איסור תורה, דבמקום שאין חשש שיבוא לידי איסור תורה אפי' יש חשש שיבוא לידי איסור דרבנן לא שייך גזירה דהוי גזירה לגזירה, ומשו"ה הוצרך הט"ז לבאר דהתם נמי אם יבשלם והאיסור יהיה נרגש בפני עצמו יבוא לידי איסור תורה, דע"י ביטול ברוב עוד לא הוקלש איסורו של נתינת טעמו אם אך הטעם נרגש בפני עצמו, וכיון שאם יבשלם יבוא לידי איסור דאורייתא משו"ה גם