זקן אהרן חלק ב ס

צריך בושש דסגי בהגעלה אבל לא מטעמי' דמר, דעיקר היסוד שבנה כ"ת להתיר הוא על דברי הגאון מהורש"ז ז"ל בשו"ע שלו או"ח סי' תנ"א סעיף י"ג דכשנבלע בשר בחלב זה אחר זה ולא בבת אחת סגי בהגעלה אפי' כשנבלע ודאי ע"י האור משום דהיתירא בלע וכמבואר בש"ס סוף מס' ע"ז דדוקא דבר איסור הנבלע בכלי ע"י אור צריך ליבון אבל דבר היתר הנבלע בכלי ע"י אור אף שאח"כ נאסר כגון בשר קדשים שצלהו בשפוד ע"ג האור אף שלבסוף נעשה הבליעה בשפוד נותר אפ"ה הכשירו של שפוד זה סגי בהגעלה, והוסיף עוד לבאר דכיון שאין בלוע בכלי של בשר אלא מועט ובלוע עמוק מאוד עד שאינו נפלט אלא ע"י האור, טעמו קלוש מאוד ואינו כדאי לחול עליו שם חדש והיינו שם בשר בחלב לפיכך די בהגעלה, וטעם זה אמנם מושכל מאוד וראוי למי שאמרו, ואף שכת"ר פקפק קצת על דברי הרש"ז מפני דברי הפמ"ג באו"ח סי' תס"א שחולק עליו, בכ"ז אי משום הא לחוד אין לדחות דברי הגאון מוהרש"ז דרב חילי' לסמוך עליו אפי' כשהוא יחיד, וכ"ש בדין זה שהנקה"כ והחו"ד ביו"ד סי' צ"ג מסכימים עמו דאף שהשתא כבר נאסר ע"י אור בשר וחלב אפ"ה כיון שהבליעה היתה בזה אחר זה מיקרי היתירא בלע וסגי בהגעלה, וז"ל הנקה"כ בקצרה לאחר שהביא דברי הפוסקים דבהיתירא בלע מהני הגעלה אף אם נבלע ע"י אור כתב וז"ל וכ"כ הראב"ן ומרדכי ושארי הרבה פוסקים דאפי' אם מגעיל כלי חמץ אחר שש אפילו הוא כלי שתשמישו ע"י האור מהני לי' הגעלה כיון דהיתירא בלע עכ"ל, ומשמע להדיא מדבריו דהוה"ד לבשר וחלב שנבלעו בכלי זה אחר זה דנמי מיקרי היתירא בלע, דכלי שנבלע בו חמץ קודם זמן איסורו אם מגעילו לאחר זמן איסורו הוה ככלי שנבלע בשר בחלב בזה אחר זה דדין שניהם שוה דבשעת הגעלה כבר יש איסור ואפ"ה סגי בהגעלה ועיין נחי בחו"ד שם בביאורים סוף אות ב' שהוכיח מדברי רש"י בסוף מס' ע"ז וגם מהרשב"א כסברת הרש"ז ז"ל ע"ש, ובמקום שיש להרש"ז ז"ל תנא דמסייע לי' הנקה"כ והחו"ד בשם גדולי הראשונים מי יוכל להרהר אח"ז: והנה אף כי נאמנו מאוד דברי הרש"ז ז"ל וכמ"ש, אפ"ה אינם מועילים להורות היתר בנידון שלפנינו, דהא הוא עצמו הסביר הטעם דאותה הבליעה שנבלע ע"י האור הוא עמוק כ"כ עד שאינה פולטה אלא ע"י אור ולכן טעמה קלוש מאוד עד שאינו כדאי לחול עליו שם חדש והיינו בשר בחלב, וא"כ לא שייך זה כ"א כשבליעת החלב בראשונה היתה נמי ע"י אור, משא"כ בנ"ד שמתחלה טיגנו במחבת חמאה, וחמאה שנתכת ונעשה צלול הויא היא גופה משקה ונמצא דהבליעה לא היתה ע"י אור גופא אלא באמצעות משקה שבליעה כזאת הבאה ע"י משקה אינו נבלע עמוק דהא יוצאה גם בהגעלה ואין טעמה קלוש וכדאי שפיר לחול ע"ז שם בשר בחלב כשצלאו בתוכה שוב בשר ובכה"ג לא התיר גם הרש"ז, הוא הדבר אשר אמרתי דאי אפשר לצדד היתר מטעמי' דמר: אלא דאפ"ה נ"ל פשוט להתיר תכף בהגעלה מטעם אחר, דהא ידוע שיטת גדולי הפוסקים ה"ה: הרי"ף ורמב"ם ורשב"א ור"ן דלענין הגעלה הולכין בכל כלי אחר רוב תשמישו וכן פסק המחבר באו"ח סי' תנ"א ולדידהו ודאי שבנ"ד דדיינינן על כף. שרוב תשמישה הוא שלא ע"י אור ולכן אע"פ שבמקרה זה נשתמש בה ע"י אור, שאינה צריכה ליבון מפני פעם הזה וסגי בהגעלה כתשמישה התדיריי, הן אמנם שהרמ"א שם הביא דעה שניה שמחמירין להצריך ליבון דוקא אפי' בכלי שנשתמש בה במקרה ע"י האור, ואם כי חלילה לי להכריע נגד הרמ"א שכתב דכן המנהג כדעה זאת, בכ"ז האמת ניתן להאמר כי מן הש"ס מוכח כדעה ראשונה, דבסוף מס' ע"ז תני שם במשנה בזה"ל את שדרכו להגעיל יגעיל ללבן באור ילבן השפודין והאסכלאות מלבנן באור ע"כ, ולכאורה אינו מובן למה לו לחזור ולשנות פרטא זו דשפודין ואסכלאות כיון דכבר תנא כללא דללבן באור ילבן ממילא נודע דבכל הכלים הוי כן ושפודין ואסכלאות נמי בכלל שדרכן ע"י אור וצריכין ללבנן. ובע"כ דלאשמעי' אתא להורות דוגמא, דלא כל הכלים המשתמשים ע"י האור צריכים ליבון אלא דוקא הנהו כלים כשפודין ואסכלאות שדרכן להשתמש בהן תמיד באור, ולאפוקי שארי כלים שאין דרכן תמיד באור אף דדרך מקרה נשתמש בהן גם ע"י האור אפ"ה לא בעי ליבון דאזלינן בתר רוב תשמישו, וכן מורה לשון רש"י בע"ז שם ד"ה השפוד שכתב תשמישו ע"י צלי ולא כתב שנשתמש בו צלי מוכח דבעינן דוקא תשמישו תדיר בכך אבל באם הוי דרך מקרה לא בעי ליבון, ולפ"ז בנ"ד דדיינינן על הכף שודאי אין רוב תשמיש של כף באור ורק דרך מקרה אירע הפעם שנשתמש בו ע"י אור, ודאי דסגי בהגעלה לשיטת הפוסקים הללו, ולא עוד אלא אפי' לשיטת המרדכי והתוס' סוף מסכת ע"ז שהם היש מחמירין שהביא הרמ"א ומצרכי ליבון אפי' בכלי שרק במקרה נשתמש בה ע"י האור, אפ"ה בנ"ד שהכף אינו בן יומו נ"ל דגם הם מודים דסגי בהגעלה וכמו שאבאר: דהנה בעיקר הדין דבאינו בן יומו סגי לכתחלה בהגעלה אפי' לכלי שנשתמש בו ע"י אור במקרה, כבר כתבו כן האחרונים בפשיטות, דעל מה שכתב הפמ"ג או"ח סי' תנ"א דלדעת המחמירים שאפי' אם במקרה נשתמש ע"י אור בעינן נמי ליבון דלפ"ז קערות של בדיל שאופין בו לפעמים עוגות על תנור גרוף מן הגחלים אין להם תקנה דהא צריך ללבנו ויהיה ניתך ע"י הליבון, וכתב ע"ז הבית מאיר דמ"מ אם אינן בני יומן נוכל לסמוך בזה על הפוסקים דסגי בהגעלה לכתחלה וכתב דכן ראוי להורות, וגם במשנה ברורה שם בשער הציון או"ק נ' כתב דפשוט דבאינו בן יומו נוכל לסמוך על הפוסקים המקילין ע"ש. הרי להדיא שכתבו דבאינו בן יומו סגי בהגעלה אלא שהם כתבו הטעם משום דבאינו בן יומו סמכינן על הפוסקים דס"ל דהולכין בכלי אחר רוב תשמישו, ומשמע דלהפוסקים דבעי ליבון אפי' בנשתמש באור פעם אחת, לדידהו אפי' באינו בן יומו נמי בעי ליבון דוקא, ולענ"ד נראה ברור דבנ"ד דדיינינן על כף, שהיא אין דרכה להשתמש באור וגם אינה בת יומא, בכה"ג לית כאן שום פלוגתא וכו"ע מודים דסגי בהגעלה, דבאמת יש להבין בכל כלי כשהיא אינה בן יומא דמדינא אינה צריכה שום הגעלה רק שגזרו להצריכה הכשר גזירה אטו בן יומא, א"כ כל הכשר שעושין לה לסגי אף שבמקום שצריך הכשר מדינא אינו מועיל הכשר כזה אפ"ה כיון שעכ"פ עושה איזה הכשר ויש לו היכירא לא אתי תו למיטעי בבן יומא. אלא דאפ"ה כלי שדרכה להשתמש באור תמיד אכתי שייך גזירה אטו בן יומא דכל הרואה שמגעילה לכלי כזה כשהיא אינה בת יומא אתי למיטעי גם בבן יומו דסגי בהגעלה, ובאמת בבן יומו צריכה ליבון מדינא משו"ה גזרו להצריך ליבון גם כשהיא אינה בת יומא, משא"כ בכף וכדומה שאין דרכן להשתמש בהן ע"י אור ורק במקרה נשתמש בה ע"י אור, לא שייך תו גזירה אטו בן יומא, דכל הרואה שמגעילה יתלה משום דודאי לא נשתמש בה ע"י אור. דמהיכי תיתי לחוש למקרה