זקן אהרן חלק ב נז

מדינא אלא חומרא בעלמא, אז היה מקום אולי לצדד ולחשוב הפסד החומרא כנגד שכרה שיוצא ע"י ביטול החומרא. אכן לענ"ד יש בזה מקום חשש גדול גם מצד הדין, ומדינא לא דמי לשחיטה שסומכין שם על חזקת כשרות ועל רוב מצויין מומחין. דכבר הבאתי בתשובותי הקודמות קושית האו"ז פ"ק דחולין שהביאו המרדכי שם על עיקר דין נאמנות השוחט לומר ששחט כהוגן והא קי"ל דעד אחד אינו נאמן במקום דאתחזק איסורא ובהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ותי' בשם הר"א ממיץ דהא דע"א א"נ באתחזק איסורא היינו בפוחזים ורקים וסתם אנשים מרובא דעלמא דומיא דשנים שהאמינה תורה בכ"מ כמו שהן דבההוא אין ע"א נאמן אבל בע"א שהוא איש מהימן וכשר סמכינן עליו ואפי' על אשה וכאמו של ר' ישמעאל ע"ש. והיוצא מדבריו דהא דשוחט נאמן היינו משום דרגילים אחר שוחט י"א מרבים וחרד לדבר ד' ולהיות מוחזק בכשרות בהעדפה יתירא על רוב סתם אנשים מן השוק, אם כי כולם בחזקת כשרות עומדים אבל הצטיינות יתירה אין להם. ובתשובותי הקודמות הארכתי להוכיח דהרא"ם לאו יחידאה הוא בשיטה זאת אלא שגדולי המורים קיימי בשיטתא דידי', דבתשובת מהר"ם מינץ סי' י' הביא בשם האחרונים שמצאו חבר להרא"ם והוא הר"ח ז"ל שהובא במרדכי ובב"י יו"ד סי' א' וז"ל כתב המרדכי באלו טרפות בשם הר"ח שצריך שיהא השוחט נאמן דלא חיישי' בו שמא יאכיל נבילות וטרפות בישראל וכתב שלא ידע מנין הוא, כלומר דהא קי"ל דסתם ישראל בחזקת כשרות הוא ומדברי הרמב"ם פ"ג מהמ"א נראה שסובר כר"ח עכ"ל. הרי שהר"ח סובר דבשוחט לא סגי בסתם חזקת כשרות שיש לרוב בנ"א אלא שנצרך שיהא נאמן ביותר, וגם מה שסיים שהרמב"ם נמי סובר כן. באמת יש להוכיח כן גם ממקום אחר בדברי הרמב"ם. דבפ"ה מהלכות שחיטה פסק דלאו דוקא מומר אוכל נבילות לתיאבון בודק סכין ונותן לו אלא אפי' במומר לדבר אחד משארי עבירות נמי צריך שיבדקו לו סכין ובלא זה שחיטתו אסורה. והרעישו עליו הראשונים דהא בש"ס קאמר רבא דוקא במומר אוכל נבילות לתיאבון הוא דצריך שיבדקו לו סכין ומטעם דחשוד לאותו דבר אבל במומר לשארי עבירות מנ"ל נמי דבעינן שיבדקו לו סכין. ואמנם מזה יש להוכיח שבע"כ דרמב"ם סובר כהרא"ם ומשו"ה גם מומר לשארי עבירות אע"ג דחשוד לשחיטה לא הוי אבל עכ"פ מכלל מצוין ביר"ש ודאי שיצא ולכך אינו נאמן תו בדבר שיש לו טרחא גדולה כהשחזת סכין והעמדתו, ואין לומר דא"כ כי בדקו סכין ונותן לו מאי הוי הא אכתי צריך לנאמנות על גוף השחיטה אם שחט כהוגן בלא שהייה דרסה וכו', דזה אינו דבדבר שאין לו טרחא מהימן מיהא משום חזקה דלא שביק היתירא ואכיל איסורא וכיון שטרחא אחת היא לו אם ישחוט כהוגן או בפסול מהימן שפיר דשחט כהוגן, אבל בלא סכין בדוק דאית לו טורח רב להשחיז הסכין ולהעמידו בזה אמרי' שדוקא אדם שהוא יר"ש מצוין ומופלג ביראה הוא דטרח כ"כ אבל איש כזה שאינו חושש לעבור עבירה ויצא מכלל כשירי ישראל הבורחים מן העבירה אינו נאמן בדבר שיש לו טרחא דחזקה דלא שביק היתירא וכו' לא מהני כ"א כשהאיסור וההיתר טרחת שניהם שוה אבל כשצריך על היתר יותר לא מהני, דומיא דנשים אע"ג דנאמנות באיסורין דבכ"מ שהאמינה תורה לע"א אין חילוק בין איש לאשה, אפ"ה בלא סכין בדוק אינן נאמנות על הסכין משום דנשים עצלניות הן וכמ"ש היש"ש וגם ביו"ד סי' קכ"ז, ה"נ באיש כזה שאינו מצוין ביראה אין לו נאמנות בדבר שיש לו טרחא, ולפ"ז כיון שהוכחנו דהנהו תלתא עמודי ההוראה בחדא שיטתא קיימי דשוחט אינו נאמן כ"א כשהוא מצויין ביראה שכם אחד יותר על סתם רוב בנ"א, א"כ כ"ש בניקור חלק אחורים דמחמרינן בו יותר מבשוחט משום דטרחתו יותר גדולה באין ערך. דבעינן בו הצטיינות יתירא ביר"ש ואל"ה אינו נאמן להוציא מחזקת איסור גיד הנשה משום דעד אחד אינו נאמן, ואיך אפשר לדמותו לשוחט דאמרי' בו רוב מומחים ומהימן. דהתם שאני דרוב השוחטים יש להם חזקת כשרות יותר גדולה מלרוב בנ"א ומשו"ה מהימן. אבל בניקר דרוב המתעסקים בזה אף אלו שיש להם חזקת כשרות כסתם אנשים אבל העדפה יתירה אין להם. וא"כ לא מצד חומרא כ"א מדינא אינו נאמן להוציא מחזקת איסור גיד הנשה. ואין לומר דהא במלחא דעביד לגלויי נאמן ע"א וה"נ בניקור עביד לגלויי ע"י מנקר אחר בקי שיאמר שניקר כהוגן, דהא במקום כבודו אין בקי אחר להראותו ואכתי לא עביד לגלויי, וא"כ אין המנקר נאמן מטעם חסרון נאמנות, ושוב ראיתי בישועת יעקב סי' ס"ד שכתב בקצרה דעכשיו לא שייך לומר רוב מצויין אצל ניקור כו' דלא דמי לשחיטה דאמרי' בו כו' שאני התם משום דבשחיטה מצויין רק אנשים יראים ושלמים משא"כ במנקרים כיון שאינם יראים יותר משאר בני אדם הדיוטות ע"ש, והוא ממש כדברנו בעז"ה: אלא דלכאורה אכתי כל דברנו. אם שנכונים הם לעצמן, אבל לנידון דידן אין זה שייך, דטעם שכתבתי משום חסרון נאמנות דע"א לא שייך כ"א במנקר כזה שאנו בעצמנו איננו יודעים ומכירים אותו לא בטיב אומנתו ולא חזקת כשרותו אלא שאנו באים להכשירו מטעם רוב מצויין מומחים ומטעם חזקת כשרות שיש לסתם אדם, וכעין שמיירו הב"ח ורמ"א שכתבו בלשונם דאם לא ידעינן אותו שהוא בקי כו', אבל בנ"ד שכותב כ"ת להעיד על המנקר שיודע אותו למומחה ולבן תורה ויר"ש, ובכה"ג שיודעים ומכירים בו כי הוא עדיף מסתם בנ"א ומופלג הוא בתורה ויראה וא"צ לסמוך על רוב מצויין וחזקת כשרות, פשוט שנאמן לכו"ע ולית מי שחולק ע"ז. אכן שוב ראיתי שבזה"ז שמלאכת הניקור לכל נמסר להדיוטים וקלים, שהם מדינא אינם נאמנים וכמ"ש, ולכן אפי' אי איתרמי מנקר מומחה ויר"ש נמי אין להכשירו משום לא פלוג, שלא יאמרו כל הניקורים אסורים ושל מנקר זה מותר וכעין שאמרו בפסחים פ"ג דגזרו גם בסריקי ביתוס משום כל שאר הסריקים שלא יאמרו כל הסריקין אסורים וסריקי ביתום מותרים, וביותר ביאור מבואר כן בשו"ת טוטו"ד תליתאי סי' קט"ו שהקשה על הדין המבואר בשו"ע דאם המנקר מוחזק בכשרות מותר. ולמה לא נגזור במנקר מומחה ומוחזק בכשרות אטו שאר מנקרים ומ"ש מההיא דסריקי ביתום. וכתב לחלק דמעשה ביתום הוי דבר שאינו שכיח ולכן גזרו בה אטו שאר סריקים אבל המנקרים הכשרים שבזמניהם היו הרבה ושכיח טובא לכן לא שייך שיאמרו כו' ע"ש, ולפ"ז בזמננו דרובן הדיוטים וקלים ורק אחד מני אלף ימצא ביניהם בן תורה ויר"ש מצוין, שפיר שייך לגזור גם בו משום שלא יאמרו בשר של שאר מנקרים אסור ושלו מותר וכמו בסריקי ביתום. כן היה נלע"ד דיש מקום לאסור מדינא אלא דבטלה דעתי נגד המבואר בשו"ע בלי חולק דכל שידעינן אותו לבקי ומוחזק ביר"ש דמותר ולא פירשו דהיינו בזמניהם דוקא: אכן שוב ראיתי דאפי' למי שלא יסכים עמדי לחלק בין המנקרים שבזמן השו"ע למנקרי זמננו. אם כי בהרבה מחברים חילקו כן. וירצה לסמוך על סתימת דכרי השו"ע שסתם דבריו כשהוא מוחזק בכשרות מותר,