זקן אהרן חלק ב נו

עפ"ז בשומן של אווזות פטומות שסותם הנקב אף שאח"כ יוכחשו ויוסתר הסתימה כיון שפעם אחת קיבל סתימה בידוע שאינו מהנקבים הארסיים ולא אכפת לן שוב גם אם ישאר בלא סתימה אח"כ, וכתבתי עוד דבסברת הר"ן פליגי ר"נ ורבינא בחולין שם. דר"נ דלא בעי סביך וסגי לי' בסריך ס"ל כסברת הר"ן דיש נקבים שאינם מטריפים וכל נקב שמקבל סתימה פעם אחת הוא מהנקבים הכשרים שא"צ לסתימה ולכן היכי דלא סריך מטריף ר"נ משום דלא נודע אם הוא מהנקבים הכשרים אבל כשסריך וקיבל סתימה בפעם אחת הראה לנו שהוא מהנקבים הכשרים משו"ה אף שסתימה הזאת תתפרד אח"כ כשר, ורבינא דמצריך סביך דוקא וחושש שהסתימה תהא קיימת לא ס"ל כסברת הר"ן אלא כל נקבים טרפות הם ולכך בעי סתימה קיימת ושם הארכתי הרבה בביאור הסוגיא ושיטות הראשונים קחנו משם ואין לכפול הדברים, ולפ"ז בנ"ד בסרכא למכה בדופן שעברה ע"י מיעוך ודאי דלא נפגע בזה לדין התלמוד וממ"נ כשירה, דאי נימא כיון שהסרכא עברה ע"י מיעוך אין זה כלל מחמת נקב אלא הפשטת ליחה וכמו שאמרי' בכל סרכא שעוברת ע"י מיעוך, א"כ ודאי דכשירה, ואפי' אם אמרת דהריעותא מוכיח על הסרכא שאינה מהפשטת ליחה ורק מנקובת הריאה דזהו הטעם מה שמטריפין סרכא על ריעותא, נמי כשר, כיון דנסרכה לדופן וגלי דהוא מהנקבים הכשרים ונהי דהסתימה אינה קיימת כיון דעברה ע"י מיעוך, מה בכך, דהא הטעם דבעינן סריך הוא רק כדי להראות שהנקב אינו ארסיי והוא מהכשרים, וכאן כיון שנסרך גלי לן שהוא מן הכשרים ושוב לא אכפת לן אף שאזל הסתימה אח"כ, ולכן באשר שאפי' היתה ודאי נקובה ג"כ כשר לדין התלמוד, דזהו סריך מיקרי, א"כ השתא דמספקא לן אם הוא כלל מחמת נקב, ודאי דכשירה ולא דיינינן בה תר"ל, דע"כ לא אמרינן תר"ל אלא במקום שנוכל ליפגע בספק איסור דין התלמוד אבל כאן דסוף סוף אפי' ודאי נקוב כשר וא"כ לא נפגע בזה לדין התלמוד ובכה"ג לא דיינינן תר"ל וכמ"ש, ויצא לנו הדין דאף שסרכא הוא ריעותא גדולה ומצטרפת לכל ריעותא לבטל המיעוך מ"מ היכי דהסרכא הוא למכה בדופן לא דיינינן תר"ל, ועיין בתשובת עין יצחק להגרי"א מקאוונא ז"ל שכתב נמי דסרכא לדופן אינה נקראת ריעותא גדולה להצטרף לריעותא כל דהוא כיון דמדין התלמוד כשר, ולדברנו אינה ריעותא כלל ולא דיינינן כלל תר"ל בזה. מסקנת הדברים שכת"ר יפה הורה במה שהכשיר את הבהמה וכמו שבארתי: וע"ד שאלתו מה דינו של השו"ב הלזה שאינו שומע למחאת כת"ר שמיחה בו שלא ישחוט עד שיראה מקודם סכינו לפניו, תמהני עד שאתם שואלים אם רשאי לשחוט בשעה שכ"ת מוחה, עדיפא מזה הו"ל לשאול אם גם כ"ת היה מוחל בפירוש אם מהני מחילתו, דהא לטעם הרמב"ם והסמ"ג והכלבו שמשו"ה מחויב להראות סכינו לחכם משום שמא יארע וישחוט בסכין פגום אפי' מחילת הרב לא מהני וכמ"ש הש"ך יו"ד סי' י"ח סק"כ, ואף שמלשון המחבר שם שכתב דהאידנא נהגו למנות אנשים ידועים על השחיטה ולהם מחלו חכמים כבודם כי הם זריזים וזהירים משמע שאינו סובר כרמב"ם אלא דהטעם הוא משום כבודו של חכם וממילא דיכול למחול, אכן מפני שקשה לומר דהמחבר יחלוק על כל הני רבוותי ולא יזכיר גם דעתם, לכן נ"ל להוכיח דמחבר נמי סובר כוותייהו והטעם הוא משום פגימה מדסיים הטעם שמשד"ה מחלו על כבודם לפי שהם זריזים וזהירים, ואי נימא דעיקר הטעם הוי משום כבודו של חכם ולפגימה לא חיישינן, לאינם זהירים נמי, א"ו שעיקר הטעם משום פגימה ולכן לא לזהירים אינם רשאים למחול בשום אופן כי לאו בדידהו תלוי לוותר על חשש בשחיטה, ורק לזהירים שאפשר לסמוך עליהם רשאי הרב לוותר ולמחול, ומה שלא זכר המחבר לטעם דפגימה י"ל נמי עפמ"ש האחרונים דדין זה דלא סר סכינו לחכם לאו דוקא בסכין איתמר אלא גם לענין בדיקת הריאה ושארי הוראות הנוגעים לזה וכמ"ש בעיקרי הד"ט סי' א' ובנחלת שבעה ע"ש, ולכן לא כתב המחבר לטעם דפגימה מפני שאינו שייך כ"א בסכין אבל בעיקר סובר גם הוא כרמב"ם דהטעם הוא משום פגימה ולא מהני בזה מחילת הרב והדברים ארוכים ליישב לשון הש"ס בחולין שלא אמרו אלא מפני כבודו של חכם, וכבר העיר הלח"מ ע"ז ע"ש, ואכ"מ, ולכן אם גם שחט שלא ברשות הרב נמי יש לאסור השחיטה וכ"ש בנ"ד שהרב מוחה בפירוש והשו"ב העיז לעמוד ולבזות רב מרא דאתרא שיש לאסור שחיטתו אפי' כשבדקו סכינו ונמצא יפה וכמ"ש הריטב"א בחולין די"ח שאם מה שלא הראה סכינו לחכם הוא במרד ובמעל דשחיטתו טרפה אפי' כשנמצא סכינו יפה וגדולה מזו כתב בשאילת יעב"ץ ח"ב סי' קצ"ו דשו"ב שלא השגיח על אזהרת הרב וגם אחר ההתראה עמד במרדו ה"ז רשע ועבריין ואפי' להתפלל עמו אסור ואף שלא נדוהו הרי הוא כמנודה ע"ש. ובדברים אחדים אבקש מבע"ב העיר, אחיי! אל נא תרעו וחלילה לכם להחזיק במחלוקת נגד הרב דמתא שהוא מהעבירות החמורות ויסלח לכם ד': כנפש המברככם בברכת אהרן וואלקין. סימן לז ב"ה יום ב' כ"ה אייר תרצ"א פינסק כבוד ידידי הרב וכו' פהור"ר יעקב מאיר סאגאלאוויץ שליט"א אב"ד בדאנציג. ע"ד שאלתו אם כדאי להנהיג מתחלה בעירו ניקור חלק אחוריים, בהיות שכמה אנשים מעירו חפצים לאכול בשר מחלק זה דוקא ואם אין להם מנוקר יאכלו מן האסור להם מה"ת, ולכן רוצה להנהיג לנקר חלק אחורים ע"י מנקר מומחה שיש לו כתבים וסמיכות ע"ז: ובתשובה ע"ז. הן כ"ת עצמו יודע שיש הרבה מקומות שאין אוכלים מבשר אחורים אפי' ע"י ניקור, ומסתמא טעמם הוא מפני שחשו לדעת הב"ח יו"ד סי' ס"ה שחשש להחמיר במנקר שאין סומכים על חזקת כשרות ואין אומרים בו רוב מצויין אצל ניקור מומחין הן כמו בשחיטה דסמכינן על רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, משום דלא דמי לשחיטה, דבניקור אחוריים רבו הפרטים ובקל יוכל לטעות הלכך יש להחמיר טפי, וכ"פ הרמב"ם שם וכתב שטוב להחמיר, והפוסקים האחרונים הוסיפו עוד דבזמננו שרבו הפורצים אין לסמוך על איזה מאן דהוא בניקור אף שיש לו כתבים וראיות, אלא שכ"ת מצדד דבמקומו יוצא תועלת מתיקון זה לסתום פיות של אוכלי טרפה ולהלעיט אותם בדבר המותר מדינא, ובכה"ג במקום תועלת לא חשש גם הב"ח וסייעתו להחמיר, והנה אי נימא דטעם חומרי המקומות שלא לאכול אין זה מדינא אלא חומרא בעלמא וכמו שמשמע מלשון הב"ח וטעמו וגם מלשון הרמ"א שכתב טוב להחמיר ומשמע שאין בזה שום סרך חשש