זקן אהרן חלק ב נה

אין אני בא להתעבר על ריב לא לי ואינו בגבולי רק בגבול הרב דקאמין ובדידי' תלוי להעמיד הדת על תילה דאתרי' הוא: ובאין עוד הנני המברכו בברכת אהרן וואלקין. סימן לו ב"ה יום ג' ה' דעשיו"ת תרצ"ד. כבוד הרב וכו' מהור"ר נתן נטע הכהן ראצקאווסקי שליט"א אב"ד בעיר אראן. ע"ד העובדא שבא לידו בבהמה שהיתה לה סרכה לדופן נגד נשבר הצלע, הסרכה עברה ע"י מיעוך אלא שבצבצה והשו"ב אמר שהבצבוץ הוא במקום התפשטות של הסרכה, וכ"ת צירף לזה עוד מה שהיה מקום לתלות הבצבוץ במשמוש יד דטבחא, ובהיות שהיה בעש"ק ודוחק לבשר הכשיר, ושוב יצא השו"ב והרעיש עיר ומלאה שכ"ת הוציא טרפה מתח"י וגם חירף וגידף את כ"ת בפרהסיא בבטוים גסים ובזוים אשר כל השומע תצלינה אזניו. והנה בקראי הדברים הללו עמדתי מרעיד ומשתומם למראה פרצת הדור וחלול כבוד התורה ע"י איש המשרת בקדש שיהין לבזות כ"כ את הרב המקובל מהעדה למרא דאתרא, ובחנם על לא דבר כי לדעתי יפה הורה כ"ת להכשיר לכבוד שבת וכמו שאבאר, דלדברי השו"ב שהבצבוץ לא היה במקום שורש ועובי הסרכה אלא במקום התפשטותה, ובנידון כזה כבר האריך הלבו"ש בתשובה סוף סימן ל"ט דתלינן הבצבוץ במשמוש יד דטבחא שהרי יותר מזה פסק הרמב"ם בפ"ז מהלכות שחיטה באומא הסרוכה לדופן ולא נודע אם יש מכה בדופן חוששין לה שמא נקבה וכיצד עושין בה מפרקין אותה מן הדופן ונזהרין בה שלא תינקב אם נמצאת נקובה ונמצא בדופן מכה במקום נקב תולין במכה (שמהשפטת לחות המכה נעשית הסרכא) ואמרינן אחר שחיטה ניקבה כשמפרק מן הדופן עכ"ל. הרי דאע"ג דחוששין לה וצריכה בדיקה מדינא דגמ' דפסק כמר יהודה משמי' דאבימי וגם שנזהרין לחותכה מן הריאה בנחת שלא תינקב אפ"ה כיון דמסתבר לן למיתלי הסרכא בליחות המכה אמרי' שפרק בכח ולאו אדעתי', מכ"ש אלו הקרומים שא"צ בדיקה כלל וברור לנו שהפשטת ליחה הוא מכ"ש דתלינן הנקב במשמוש יד דטבחא עכ"ל הלבוש, וכזה פסקו גדולי ההוראה ה"ה: המו"צ הזקן מווילנא זה מאה שנה מלפנים ואחריו הגאון ר' אבלי זצ"ל שהתירו הובא דבריהם בשו"ת מנחה בלולה ע"ש, הן אמנם דהב"ח יו"ד סי' ל"ז פסק דאין חולין להקל במשמוש יד דטבחא, אבל גם לדידי' יש לצדד הרבה להיתירא דלטעם שכתב התבו"ש משום דאין יכול לבדוק והבדיקה מעכבת, יש לפקפק ע"ז, דנראה שחסרון בדיקה אינו מעכב דיעבד אפי' כה"ג דיש סרכא דכיון דלאחר שחיטה בחזקת היתר עומדת אין לאסור מספק, ואין לומר דהיינו דוקא בספק השקול אז החזקה מכרעת להיתר אבל היכי דאיכא סרכא קרוב יותר שהבצבוץ הוא מן הסרכא וכל היכי דהספק אינו שקול וקרוב לאיסור יותר לא מכשרינן מספיקא, דזה אינו שודאי מהני החזקת היתר להתיר אפי' במקום שהספק אינו שקול, וראיה מתוס' תולין ד"י ד"ה סכין אתרעאי וכו' אף דיש כאן ספק ספיקא ספק בעצם נפגם ואת"ל בעור שמא שחט שלא במקום הפגימה ואף שקרוב הדבר להיתר מ"מ החזקת איסור מהפך להכריע שאפי' בכה"ג אסור. הרי להדיא שחזקת איסור מכריע אפי' במקום שאינו שקיל ונוטה יותר להתיר, ומינה דהוה"ד לחזקת היתר שמועלת להכריע אפי' במקום שנוטה יותר לאיסור, וממילא דבצבץ סמוך למקום הסרכא אין לאסור משום חסרון בדיקה דבודאי כיון דאיכא חזקת היתר אין לאסור משום חסרון בדיקה דע"י החזקת היתר הו"ל לתלות הבצבוץ בחוזק הנפיחה ומשמוש יד דטבחא אף דנוטה יותר לתלות בסרכא מ"מ אפי' בכה"ג דספק אינו שקול סמכינן על החזקה להכשיר: אלא דאכתי למ"ש הפמ"ג בטעם הב"ת משום תרתי לריעותא דניקב במקום דאיכא לתלות במשמוש יד דטבחא הוי ריעותא כל דהוא ובהצטרפות ריעותא גדולה דסרכא שלא כסדרן הוי תר"ל, ולטעם זה הו"ל להטריף בנ"ד, אבל באמת גם לטעם זה אין לחוש, חדא דכבר כתבו האחרונים דמה דתלינן במשמוש יד דטבחא לא הוי ריעותא כלל ואינה מצטרפת לשום ריעותא, והוכיחו זה ממ"ש בש"ס חולין דמ"ו אין מקיפין בבועי ופרש"י דתלינן בבועי, וכן מבואר ביו"ד סי' רל"ז דגם בבועי תלינן במשמוש יד דטבחא, הרי שאפי' במקום דאיכא ריעותא דבועה נמי חלינן במשמוש יד דטבחא ומשום דלא הוי זה ריעותא כלל ואינה מצטרפת לריעותא דבועה, וגם טעמא רבה יש בזה דמשמוש יד דטבחא אינה מצטרפת לשום ריעותא משום דלא דמי ריעותא זאת לשארי ריעותות, דאף דכשירה מ"מ מידי ריעותא דמחיים לא נפקא וכיון דהריעותא מחיים נעשה משו"ה דיינינן בי' להטריף מטעם תר"ל, אבל בהך דמשמוש יד דטבחא דכיון דתלינן לאחר שחיטה א"כ ממילא אין שם ריעותא ע"ז כלל אף לצרפו לשאר ריעותא, וידענא אמנם שיש לבעל דין לחלוק עלי ולומר דאפ"ה לסרכא שריעותא גדולה הוא, אף משמוש יד דטבחא מצרפינן לה, ולא דמי לבועה דאינה ריעותא גדולה כמו סרכא וכאשר נזכר חילוק זה באחרונים: ולכן נ"ל מטעם אחר לבטל בזה חומרא דתר"ל, ולא רק בעובדא שבנ"ד שהבצבוץ היה במקום התפשטות הסרכא אלא אפי' כשהיה במקום הסרכא גופא נמי יש לדון ולהתיר, דיסוד החומרא דחר"ל הוא כדי דלא ליפגע באיסור דאורייתא כמ"ש התבו"ש, וא"כ בנ"ד דהסרכא הוא למכה בדופן. דנשבר הצלע חשיב מכה ומדין התלמוד כשירה לגמרי לכן יש להקל בזה כיון דאיסור דאורייתא לא יפגע בכל אופן. ושוב ראיתי בתשובת עמודי אור שצידד להתיר בנידון דידי' עפ"י יסוד זה דכיון דמדינא דגמ' כשר לא דיינינן תר"ל ע"ש, אלא שחוכך להחמיר משום דאף לדינא דגמ' סריך מיהא בעינן וכל היכי דלא סריך טרפה גם לדין התלמוד וא"כ אין שום קולא במה שאזלה הסרכא ע"י מיעוך דאדרבה חמיר יותר כיון דאזיל ע"י מיעוך לא הוי זה סריך ע"ש. אבל באמת גם זה אינו דכבר הארכתי בחבורי זקן אהרן ח"ר סי' ל"ה לבאר הטעם דמצריכין סריך עפמ"ש הר"ן בחולין בהא דמכשרי סרכא כסדרן לשיטת רש"י שאין סרכא בלא נקב וא"כ כבר היתה טרפה ואיך תחזור להכשירה אח"כ, וכתב הר"ן שבאמת נקב זה לא היה טרפה מעולם אף קודם שעלה הסרכא אלא שאין אנו בקיאים בין נקב לנקב ולכן צריך להטריף כל נקב שלא עלה עליו סרכא, ומדבריו משמע דנקב המטריף לא יקבל סתימה מעולם כיון שהוא ארסיי אינו מניח לסתום ואם פעם אחת קיבל סתימה הראה לנו שאינו מהנקבים המטריפים הארסיים ולא אכפת לן שוב אף אם אח"כ ישאר בלא סתימה דנקב שאינו ארסיי אינו מטריף, ועיין בס' דגו"מ יו"ד סי' מ"ט שפי' כן כוונת הר"ן והכשיר