זקן אהרן חלק ב נב

ודמיא לדינא דרב הונא דכשר מספק משום דמוקמי' אחזקה, ומסור זה כיון דפלוגתא דרבוותי אם שחיטתו כשירה לא נוכל לפוסלו מספק ודו"ק היטב: ואמנם אכתי היה מקום לפסול למסור מטעם אחר כיון דשחיטה בעי' עדות להעיד שנשחט כהוגן, והשו"ב הוא העד שמעיד ע"ז ומסור הא פסול להעיד כמבואר בחו"מ סי' ל"ד סעיף י"ב, וממילא חסר כאן עדות על השחיטה, ואע"ג דביו"ד פליגי הפוסקים אם מסור כשר לשחיטה, היינו דהתם פליגי אם הוא בר זביחה, ומאן דפוסל סובר דאפי' בבודק סכין ונותן לו וגס כשר עומד על גביו דלא בעינן תו כלל לעדותו אפ"ה פסול דכיון דפקר כולי האי הרי הוא פורק עול והו"ל כמומר לכל התורה דלא קרינן בו וזבחת. ומאן דמכשר סובר דבר זביחה מיהא הוי וכשר לשחוט במקום שא"צ לעדותו, אבל במקום שצריכין לעדותו על הסכין ועל השחיטה פסול לכו"ע דהלכה רווחת היא דמסור פסול לעדות, ובזה מיושב למה ביו"ד לגבי שחיטה איכא פלוגתא דרבוותי אי מסור פסול, ובחו"מ לגבי עדות פסול לכו"ע, ולמ"ש ניחא דביו"ד פליגי במקום שא"צ לעדותו ומטעם שאינו בר זביחה, וא"כ בנ"ד בשו"ב דמתא דשוחט ובודק לעצמו בלי עוע"ג נפסול למסור מטעם דבעי' עדות ומסור פסול להעיד, אלא שגם זה י"ל עפמ"ש הפמ"א דלפמ"ש הש"ך חו"מ ר"ס שפ"ו דדינא דגרמי אינו אלא דרבנן ומסור אינו אלא גרמי כמבואר בס"פ הכונס דלמאן דלא דאין דינא דגרמי מסורות נמי לא דיינינן וא"כ כיון דמסור אינו אלא פסול דרבנן ופסול דרבנן הא בעינן הכרזה, ולפ"ז כל זמן שלא הוכרז עליו אין נפסל כן יש לצדד היתר, הן אמנם דכבר הקשו על הפמ"א דודאי שאף להפוסקים דדינא דגרמי אינו אלא דרבנן, היינו החיוב תשלומין אינו אלא דרבנן דלאו ממון גמור הוא, אבל עצם האיסור הוא דאורייתא דודאי שמדאורייתא אסור לגרוס היזק לחבירו דלא גרע מנתינת מכשול לפני חבירו דאסור משום לפני עור, ובס' שער המשפט הוסיף עוד להביא ראיה ע"ז מהש"ס דב"ב דכ"ב דאמרי' התם זאת אומרת גרמא בנזקין אסור, והלא גרמא בנזקין פטור לשלם אפי' דרבנן לכו"ע ואפ"ה אמרי' דאסור לגרום היזק לחבירו ע"ש, ואיני יודע בטענות הללו שום הוכחה לסתור דברי הפמ"א, דמה שהוכיח מב"ב דאמרי' גרמא בנזקין אסור, מאן מפיס דאסור מה"ח קאמר החם דלא באמת שאינו אסור אלא מדרבנן, ועוד אפי' אם נימא דאסור מה"ת נמי לא קשה מהתם, דבאמת היכן מצינו שאסרה התורה להזיק לחבירו, לא אסרה כ"א לגנוב ולגזול אבל להזיק לא מצינו איסור, ונהי ודאי שטענת החולקים בזה הוא טענה אלימתא דפשיטא שאסור מה"ת לגרום היזק לחבירו דלא גרע מנתינת מכשול לפני חבירו, אבל האיסור אינו מצד עצם פעולת ההיזק כ"א מחמת גרם הפסד ממון, ונמצא לפ"ז דחלוק דין מזיק מדין גנב וגזלן שבהם אמרי' דעצם פעולת מעשה הגניבה והגזילה אסרה תורה ואפי' כשלא בא לחבירו שום הפסד ממון עי"ז כגון גונב ע"מ למיקט וגוזל ע"מ להחזיר, משא"כ מזיק רק גרם הפסד הממון אסור מצד לפני עור, ואיסור דלפני עור הוא דיש בזה אבל עצם הפעולה דמעשה ההיזק היכי דליכא הפסד ממון אין בזה שום איסור, ולפ"ז שפיר נוכל לומר דבהיזק כזה שחייב לשלם בעד ההיזק אף שחיוב התשלומין אינו אלא דרבנן מ"מ כיון שסוף סוף בב"ד יכפוהו לשלם ולא יגיע שום הפסד אין בזה שום איסור כיון דמצד הפסד ממון ואיסור דלפני עור לא שייך בזה דהא ישלם בעד ההיזק, ועצם מעשה ההיזק הרי לא אסרה תורה, ולפ"ז לק"מ תו מההיא בב"ב דאמרי' גרמא בנזקין אסור אע"ג שאין בה חיוב לשלם אפי' מדרבנן, דאדרבה היא הנותנת דכיון שפטור לשלם בעד ההיזק אפי' מדרבנן ממילא תו אסור מה"ת מצד לפני עור לגרום היזק לחבירו, משא"כ בדינא דגרמי כיון שמדרבנן מיהא חייב לשלם ההיזק ואין כאן נתינת שום מכשול דהא לא גרם לו שום היזק, ממילא ליכא בזה שום איסור, דעצם פעולת ההיזק לא אסרה תורה וזה ברור, ועיין בחבורי חשן אהרן סי' ס' שהוכחתי מתוס' ורא"ש דהיכי שמחויב לשלם בעד ההפסד שאין בזה שום איסור, דבכתובות דפ"ה הקשו איך השיא ר"נ עצה לקרובתו למחול השטר ולגרום היזק, ותי' דכיון שמחויבת לשלם מדינא דגרמי אין בזה שום איסור ועמש"ש בארך: ונ"ל עוד ראיה דמסור אינו פסול לעדות עכ"פ מה"ת מב"ק דס"ב דבעי אמימר אי עשו תקנת נגזל במסור, והרי"ף וכמה ראשונים פי' בעיא זאת דמיירי שיש עדים שמסרו ואיבד ממונו אלא שאין יודעים בכמה מסרו וכמה הפסידו, וכיון דמיירי ביש עדים שמסרו, ואי נימא דמסור פסול לעדות וכל הפסול לעדות פסול לשבועה והא התם מחויב שבועה מה"ת דהעדאת עדים הוי כמודה במקצת ומחויב שבועה מדר"ח קמייתא דהיא שבועה מה"ת, וכיון שהוא פסול וחשוד קי"ל דכשכנגדו נשבע ונוטל ומאי מיבעי לאמימר, אע"כ דמסור אינו פסול כ"א מדרבנן לעדות והו"ה לשבועה ולכן כל כמה דלא הוכרז לא נפסל וכהפמ"א הנ"ל וזהו ראיה מחודדה, ובחבורי חשן אהרן סי' ל"ד הארכתי בזה ואכ"מ, ומעתה לאחר כל הדברים יובן מה שכתבתי בתחלת הדברים דקלקלתו של השו"ב דנן הוא תקנתו דכיון שודאי חייב לשלם להרב מה שהפסידו בהפקעת השעבוד ליקח שכר השגחה חמשה גראשין מכל קילא בשר, והשו"ב שמסרו לשלטון והועיל בזה להפסידו חייב מטעם מזיק, וממילא אין בו תו שום איסור מה"ת מטעם מסור דגוף פעולת המסירה לא מצינו שאסרה תורה ולא אסרה כ"א ההיזק שגרם לו ובמקום שחייב לשלם בעד ההפסד אין איסור וכמ"ש בשם התוס' והרא"ש ואין בו אלא פסיל עדות מדרבנן ולכן כל זמן שלא הוכרז עליו אין לפוסלו וכמ"ש: ואכן אחרי שובי נחמתי מלהפוך בזכותו דמסור וראיתי שאף שזה ודאי דלכל שאר עדיות אינו פסול כ"א מדרבנן אבל לעדות דשחיטה פסול מה"ת, דכבר הבאתי בתשובות הקודמות מה שהקשה האו"ז פ"ק דחולין והובא גם במרדכי שם על עיקר דין נאמנות השוחט לומר ששחט כהוגן והא קי"ל דעד אחד אינו נאמן באיסורין במקום דאתחזק איסורא ובהמה בחייה בחזקת איסור עומדת, ותי' בשם הר"א ממיץ דהא דע"א אינו נאמן היינו בפוחזים ורקים וסתם אנשים מרובא דעלמא דומיא דשנים שהאמינה תורה כמו שהן ובההיא אין ע"א נאמן אבל ע"א שהוא מהימן וכשר סמכינן עליו ואפי' על אשה וכאמו של ר' ישמעאל ע"ש, והיוצא מדבריו דהא דשוחט נאמן היינו משום דרגילין להדר אחר שוחט י"א מרבים ולהיות מוחזק בכשרות בהעדפה יתירא על סתם אנשים מן השוק, ועיין בתשובת מהר"ם מינץ סי' י' שהביא דהרא"ם לאו יחידאה הוא בזה אלא שגם הר"ח ורמב"ם סברי נמי כוותי' דבשוחט לא סגי בסתם חזקת כשרות שיש לרוב בנ"א אלא נצרך שיהא נאמן ביותר, ובחבורי זקן אהרן ח"ר הארכתי הרבה בזה ע"ש, ולפ"ז אפי' נימא דמסור לא יצא מחזקת כשרות שיש לסתם אנשים וכשר לעדות משום דאינו חשוד להעיד שקר, אבל נאמנות יתירא כפי שנצרך לשו"ב ודאי שאין לאיש כזה שהוא מהמורידין ולא מעלין ולכן שחיטתו