זקן אהרן חלק ב נא

הדין. חפץ אני לבטוח כי מעתה כאשר ישמעו מפורש יוצא מפי רב זקן כמוני שאין לי שום נגיעה בענין זה כי אין שום חשש בשחיטתו אפי' למהדרין הקולות יחדלון ולא יבאו עוד לבצוע זממם וכל השומע לדברי יתברך בכ"ט: כנפש המברך בברכת אהרן וואלקין. סימן לב ב"ה יום א' י"ט כסלו תרצ"ב פינסק. כבוד ידידי הרב וכו' מהור"ר משה מילמאן נ"י אב"ד בק"ק קאסטאפאל. ע"ד שאלתו מה לעשות עם שו"ב שעושה מריבה וחולק על רבו הוא כ"ת הממונה מטעם הקהלה להשגיח על הני בריוני הקצבים החשודים למכור בשר טרפה בחזקת כשר, כאשר כבר אירע כזה כמה פעמים שנתפסו בעוונם למכור בשר אחוריים בלתי מנוקר וגם בשר ששהה ג' ימים בלא מליחה וכיו"ב, וגם מחלול שבת אינם מנוקים עד שהרעיש כ"ת ע"ז ועלה בידו לעורר לבות אנשי העדה שיבאו לעזרתו במלחמת מצוה עם הקצבים ועם השו"ב העומד לעזרת הקצבים, ולבסוף נמסר סכסוך הזה לועד המפשרים אשר נבחרו בקבלת קנין מהשו"ב ומשארי הצדדים בהתחייבות לקיים בדיוק ככל אשר יצא מהמפשרים הללו, המפשרים הוציאו פסק דין כזה שהשוחטים מחויבים לקיים בדיוק כל אשר יצוה הרב בנוגע לעניני כשרות ואין להם רשות לשחוט בלי פתקא מהרב בהיות שנקצב להרב ועוזריו בעניני כשרות חמשה גראשין מכל קילא בשר. הפסק הזה נתקיים חדשים אחדים עד שלבסוף הפרו חק ומסרו את כ"ת להשלטון על איזה סמך לוקח המעות והשובי"ם יחד עם הקצבים היו בעצה ובפעולה זאת עד שמטעם השלטון הוסר כ"ת ממשרת משגיח וניתן צו להשובי"ם שישחטו בלא פתקא מהרב. זהו תכן השאלה: ובתשובה ע"ז, יאמן לי כ"ת כי כולה גופא מרתע בי מעובדא זאת לראות עד היכן מגיע הפרצות וההפקרות בקרבנו. ובנוגע לדינא, הנה ארבע אבות נזיקין עשה השו"ב הזה. א) מה שהעיז לצאת נגד הרב המד"א ולא שמע גם לההתראות שהתרו בו נבחרי העיר והרב, ב) מה שעבר על הפס"ד שיצא מטעם ב"ד המפשר שנבחר בהסכמתו בקגא"ס, ג) שהיה נטפל לעוברי עבירה אלו הן הקצבים החשודים על כשרות והוא היה מסייע לעוברי עבירה הללו לפרוץ סייג וגדר שעשה הרב בהסכמת הדיינים ובזה עבר על לפני עור, ד) הן מטעם ב"ד המפשרים בהסכמת הקהל קצבו להרב חמשה גראשין מכל קילא בשר בעדו ובעד המסייעים אותו לצרכי ההשגחה, ועתה כאשר השו"ב מסר הענין להשלטון פעל להפקיע מהם המעות הללו, ואין לך מסור גדול מזה שהרי הפקיעו והזיקו שעבוד הרב ומסייעיו, ובמאי דסליקנא אפתח לדבר תחלה, הן לכאורה עונו זה האחרון גדול מנשוא דחדא דאית בי' תרתי, נוגע לאיסור ולממון, לאיסור שהלא מסור הוא, ובשגם שעי"ז נתבטל ההשגחה על כשרות, ולממון שהפסיד והפקיע שעבודו של הרב ויש לדון שחייב לשלם מה שהפסידו עי"ז כדין מזיק שעבודו, אכן שוב ראיתי דקלקלתו תקנתו, ומה שהרבה לפשוע להתחייב גם בממון, בזה ימצא כפר נפשו להקל דינו בדבר מסור וכמו שאבאר: הנה עיקר דין מסור אם שחיטתו כשירה, הובא ברמ"א יו"ד סי' ב' סעיף ט' שתי דעות בזה, ועיין בשו"ת טוטו"ד מהדורא תליתאי סי' ל"ז שכתב בשם גדול אחד להכשיר שחיטת מסור דכיון דפלוגתא דרבוותי אית בזה אם שחיטתו כשירה, ממילא לדידן יש לן להכשירו ודאי עפמ"ש התומים סימן ל"ד דספיקא דפלוגתא הוי כתרי ותרי וא"כ דומה למה דקי"ל בשני כתי עדים המכחישות זא"ז דכל אחת באה בפני עצמה ומעידה משום דמוקמינן לה אחזקת כשרות, אלא שהוא ז"ל השיג על גדול זה המכשיר, דהא אדרבה קי"ל בחו"מ סי' ל"ד סעיף כ"ח דאם באו עדים והעידו על א' שהוא כשר ושנים העידו עליו שהוא פסול הרי ספק פסול אף דתרי ותרי מה"ת מוקמי' אחזקה מ"מ הוי ספק דרבנן ופסול ע"ש, ואם כי מאוד אין רצוני להפך ולצדד בזכותו של מסור, בכ"ז תורה היא, ולדינא נ"ל כחכם המכשיר, דבאמת כבר טרחו המפרשים ליישב דמ"ש בב' כתי עדים מכחישות אמרי' בי' זו באה בפני עצמה ומעידה ולא אמרי' דפסול מספק. וכמה תירוצים נאמרו בישוב קושיא זאת עיין בב"ח וט"ז ותשובת חכ"צ מ"ש בזה. ולענ"ד נראה דלא דמי כלל לההיא דשני כתי עדים המכחישין דמיירי בה רב הונא, דבהך דינא דבאו עדים והעידו על א'. שהוא כשר וב' אחרים מעידין עליו שהוא פסול, העדים הפוסלים באו לפסול את העד גופא וע"ז היתה כוונתם להעיד וכיון שעיקר עדותן בא ע"ז לפוסלו משו"ה אף שיש נמי שני עדים המכשירים אותן אפ"ה לא מהני לאוקמי אחזקה כיון שהספק הוא ספק גמור ובספק גמור לא מהני החזקה להוציא ממון עי"ז, דחזקת ממון עדיפא מחזקת כשרות, משא"כ בההיא דרב הונא דלא באו העדים כ"א להעיד על המעשה אשר לפניהם, אלא דממילא כיון שנתכחשו נפל אצלנו ספק על העדים גופא, וכיון שהספק נולד בלא כוונת עדים המעידים לא הוי זה ספק גמור ומוקמינן אחזקה, ואל תתמה על חילוק זה כי יש להוכיח שגדולי הראשונים סברי לחלק כן, והוא דבש"ס כתובות דכ"ב א"ר הונא ג' שישבו לקיים את השטר וקרא ערעור על א' מהן עד שלא חתמו מעידין עליו וחותם משחתמו אין מעידין עליו וחותם, ופריך ערעור דמאי אי ערעור דגזלנותא תרי ותרי נינהו ופרש"י תרי ותרי ולא מתכשר בהכי, ובתוס' הקשו ע"ז למה לא מוקמינן לכל אחת על חזקת כשרות ע"ש, והנה הרי"ף והרא"ש שם תי' דשאני הכא דרצו לפוסלו לעדות ולשבועה להכי לא מוקמינן אחזקה דתרי ותרי ספיקא דרבנן ומדרבנן לא אוקמינן בתר שום חזקה ע"ש, ובפנ"י הקשה ע"ז דהא בההיא דרב הונא נמי כל כת וכת רוצין לפסול לכת השניה לעדות ולשבועה כיון שהעידו שקר בב"ד ומה לי ערעור דגזלנותא או ערעור דעדות שקר. ולענ"ד הדבר ברור שאין כוונתם לחלק בין פסול דגזלנותא לפסול דעדות שקר כהבנת הפנ"י, אלא כוונתם לחלק כחלוקי, דהתם בכתובות שני העדים מכוונים לפסול הדיין גופא וע"ז נתכוונו להעיד, וזהו מ"ש בתירוצם שאני הכא שבאו "לפוסלו" כלומר עיקר עדותם הוי רק לפוסלו וכיון שהפסול בא בכוונת העדים אין להעמיד על החזקה כמ"ש, משא"כ בההיא דרב הונא לא נתכוונו לפסול העדים ורק על המעשה מעידים ופסול העדים בא ממילא משו"ה מוקמינן אחזקה, והדברים מבוארים בלי גמגום, ותמה אני על כל הני רבוותי שהקשו כזה ושכחו להזכיר סוגיא ערוכה דכתובות ומחלוקת הראשונים שבזה דקושיתם ממש הוא קושית התוס' שם והרי"ף והרא"ש יישבו זה וכמו שבארתי, וא"כ בפלוגתת הפוסקים אם זה כשר או פסול לא שייך האי טעמא, דהא ה"נ לא נתכוונו לפסול למסור זה