זקן אהרן חלק ב נ

על השחיטה גופא אנו דנין אם היתה בכשרות דשמא כבר חזר לשטותו ולא נשחט כהוגן מעיקרו, א"כ החזקת אינה זבוחה לא אתרע ובתוקפה היא ומספק מוקמי' אחזקת איסור ועל המשכיר להביא ראיה, ועוד דהא זה פשוט דדברי החו"ד לא נאמרו רק לדברי הפוסקים דס"ל דנקובת הושט אינה אלא טרפה ולא נבילה וכשיטת הטור ביו"ד סי' ל"ג, ולדידהו ודאי דלא שייך בזה חזקת אינה זבוחה כיון דזבוחה לפנינו לפנינו ובזביחה זאת הועיל לטהרה מידי נבילה. ומה שאסורה באכילה הוי רק מחמת דבר אחר שנטרפה ולא עדיף ספק נקובת הושט מכל ספק טרפה בשארי איברים דלא אמרי' בהו הך חזקה אלא נשחטה הותרה, אבל לשיטת הרמב"ם ורוב הפוסקים דנקיבת הושט הוי נבילה וגם אם נשחטה לא מהני השחיטה כלל אף לטהרה מידי נבילה, ודאי דאית לה חזקת אינה זבוחה גם עתה לאחר שחיטה דכיון שהשחיטה היתה בושט נקוב הוי כלא נזבחה כלל וכמ"ש התוס' גבי שחוטה דשחיטה בסימן שחוט הוי כלא נזבחה, ולא שייך סברת החו"ד מ"ש דכיון דנזבחה אתרע חזקה דאינה זבוחה אפי' כשנשחט בושט נקוב דמטעם אחר הוא דנטרפה, דז"א דבושסטנקוב הוי כלא נזבחה כלל, וכ"כ להדיא המהרש"א בבכורות ד"כ בתוד"ה חלב שהוכיחו שם התוס' דלהלכה לא קי"ל כר"מ דחושש למיעוטא, מההיא דחולין די"א דפריך בגמ' לר"מ דחייש למיעוטי היכי אכיל בשרא וניחוש שמא במקום נקב שחיט. ומדלא קאמר היכי אכלינן בשרא מוכח דאנן לא קי"ל כר"מ בהא. ושוב כתבו שם התוס' דמ"מ היכי דאיכא חזקה המסייע למיעוט גם לדידן חיישי'. והק' המהרש"א דא"כ הדר קשה אמאי לא קאמר היכי אכלינן בשרא דהרי בהמה בחייה בחזקת איסור ומסייע החזקה למיעוט דנקובת הושט. ותי' המהרש"א דגם אם היא נקובת הושט אינה רק טרפה והועיל לה השחיטה לטהרה מידי נבילה ומשו"ה לא שייך הך חזקה כלל ע"ש, הרי להדיא כמ"ש דדוקא אם היא טרפה לא שייך הך חזקה כלל אבל למ"ד נבילה אכתי בחזקת אינה זבוחה עומדת וכיון דאנן קי"ל כמ"ד נבילה דכן כתב הרמב"ם פ"ג מהלכות שחיטה וכן סתם המחבר ביו"ד סי' ל"ג בלא שום חולק, וממילא אין מקום לקושית כ"ת על החת"ס: הן אמנם דהיה אפשר קצת לצדד בדברי כ"ת ולומר דגם למ"ד נקובת הושט נבילה אין לה חזקה עפמ"ש בס' בית הלוי סי' כ"ב דכל חזקה שאין לה מקום אם לא ע"י התחדשות מעשה לא חשיבה חזקה, דכ"ש הוא מרובא דעדיף מחזקה ואפ"ה אמרי' בבכורות דכ"א דרוב התלוי במעשה לא הוי רובא, כ"ש חזקה התלויה במעשה לא חשיבה חזקה כלל, ולפ"ז גם להפוסקים דנקובת הושט הוי נבילה מ"מ לא שייך לומר לגבי ספק נקב דנעמידה על חזקת איסור דאינה זבוחה רק בבהמה שהיא פחותה מי"ב חודש והספק הוא שמא נולדה ממעי אמה כך בושט נקוב. אבל בבהמה שהיא יותר מיב"ח דהוא בירור דכשנולדה ודאי כשירה היתה דטרפה אינה חיה יב"ח. ואם נבוא לחוש על שעת שחיטה שמא השתא טרפה. בע"כ מוכרח לומר שנתחדש בה נקב בושט אחר הלידה, לא שייך בזה להעמידה על חזקה דאינה זבוחה, דכל חזקה שאין לה מקום אם לא ע"י התחדשות מעשה לא חשיבה חזקה משום דעלינו להעמידה בחוקת שלא נתחדש בה נקב זה. ואין לה חזקה ע"ז דהא אינה עומדת שתנקב הושט שלה, כן היה אפשר לצדד בדברי כת"ר. אבל אכתי אין זה מועיל לנ"ד להכשיר השוחט, דהא אכתי בבהמה שלא היתה חיה י"ב חודש איכא חזקת אינה זבוחה. ועוד דבלא"ה כל הדברים הללו אמורים רק אם בעצם השחיטה אין ספק ונשחטה ודאי בהכשר ככל פרטי הלכות שחיטה, רק הספק הוא שמא נתחדש בה נקב הפוסל את השחיטה. דבזה אמרי' דלא חשיבה חזקה דהרי אינה בחזקת שינקב הושט. אבל בנ"ד הספק הוא על עצם השחיטה דשמא חזר לשטותו ולא שחטה כהוגן ולענין זה ודאי דאיכא חזקת אינה זבוחה ושפיר חשש החת"ס להחמיר אם פחות מחצי שעה אתרע בו מלתא ונפל לארץ דחיישי' שמא גם השחיטה בסוף שפיותו ותחלת שטותו: אמנם לענין דינא נ"ל בנ"ד דאין לחוש כלל, דגם החת"ס לא אמר לחוש אלא כשאירע בו מקרה פחות מחצי שעה אחר השחיטה יש לחוש ולאסור שחיטה הקודמת דשמא היה זה כבר תחלת שטותו, אבל למיחש שמא יארע בו חולי. לזה לא חש גם החת"ס. דכיון שהשתא הוא בריא לפנינו איך אפשר לאסור שחיטתו מחשש שמא יפול בו החולי, דהא תינח אם היה לו וסת קבוע לנפילה היה מקום לחוש חצי שעה קידם וסתו, אבל בנ"ד שאין לו וסת קבוע היאך אפשר להעלות על הדעת לאסור שחיטתו עולמית מחשש שמא יפול בו באיזה פעם החולי, חשש כזה לא עלה גם ע"ד החת"ס, ועוד דלא שייך לחשוש כזה כ"א באדם שיש לו ודאי חולי הזה שקורין נכפה רח"ל דהיינו שמתחלה הוקבע ע"י רופאים מומחים שזו היא המחלה וגם עוד בו מחלתו שלא נתרפא ממנה אלא נופל כפעם בפעם. אבל בנ"ד מי הגיד לנו שהיה לו מעיקרו מחלה זאת. ולפי ראות גם כשנפל לא היה זה נכפה אחרי שלא היה בזה שום סימן מסימני המחלה, כל הנכפים פניהם מוריקות קודם הנפילה ומתחילים לעשות תנועות והעויות משונות וכשנופלים כל גופם רועד, ובנ"ד שנפל כדרכו בלי שום תנועה משונה. ודאי שאין זה נכפה כל עיקר רק הוא כעין התכווצות המוח (סקלעראז) שרגיל לבוא לידי נפילה במקרה שתיית אלכוהל או צער גדול, ובתולים הללו ודאי שאין חשש על שחיטתן בהיות שדעתן מיושבות עליהם, וגם בנפילתן אין זה מחמת בלבול וטירוף הדעת אלא משום עצירת מרוצת הדם. וגם אם ידענו בבירור שמחלתו הוא נכפה שבא מחמת בלבול הדעת, אכתי בנ"ד שכבר עברו כמה שנים שלא אירע לו המקרה, עלינו לומר ודאי שנתרפא ממחלתו ונעקרה חזקה הראשונה והרי הוא כאדם בריא ממש, ואין מקום לשום חשש אפי' למנותו לשו"ב לכתחלה, וכ"כ בתשובת צ"צ החדשות בנידון כזה שהוא בריא לפנינו ועברו כמה שנים שלא נפל, מטעם דאמרינן דנתרפא כבר והכשיר למנותו לכתחלה, והעיקר בנ"ד דהא קביעת הוסת דנפילה מתחלה ע"י סבה בא, שתיית אלכוהל, דאגה ממכשול הטרפה ועוד דברים וסבות המרגיזין העצבים וכל וסת שנקבע ע"י סבה אין חוששין לה כלל אפי' קבעה כמה פעמים וכמו דאמרי' בנדה דוסת שע"י קפיצה אין חוששין לה כמבואר בברייתא דנדה די"א ובסוגיא שם וכ"פ בשו"ע יו"ד סי' קפ"ט. ומכל הלין נ"ל ברור דאפי' אם היינו צריכים למנות לכתחלה לשו"ב זה הייתי זריז למנותו כי כל מן דין סמוכו לנא להיות שו"ב מצד תורתו ויראתו ומאן יהיב לנא מבישרי' דשו"ב כזה ואכילנא משופרי, וחלילה חלילה שלא יהין שום איש לקפח פרנסתו ולהורידו מאומנתו אשר ישרת בה זה שלשים שנה, ולאנשים הללו המחטטים ומנקרים למצוא מום בשחיטתו דההוא גברא הייתי מיעץ אותם שטוב לפניהם לבקר את השחיטה שלהם גופא מה שהם באים לשחוט בפיהם נפשות נקיות ותמימות. ואם על שחיטת בהמות מהדרים כ"כ שיהיה הסכין והשחיטה כשירה ומהודרת, כמה וכמה צריכין להדר על סכין שלהם שבאים לשחוט נפשות אדם שיהיה השחיטה כשירה מצד