זקן אהרן חלק ב מט

סימן לא ב"ה עש"ק כ"ח סיון תרצ"ד פינסק. כבוד ידידי הרב וכו' מהור"ר קלמן העלד שליט"א רב בשאץ רומיני'. יקרת מכחבו המלא דברי תורה קבלתי בשעה שטרידנא הייתי במצוה רבה, הוא נשואי בתי לת"ח גדול ב"ה, לא נחתי לא שלותי עוד לבוא אל המנותה ואל המרגוע ובכ"ז מפני כבוד התורה דילי' מהרתי לפיי בדבר שאלתו בעובדא שבא לידו בשו"ב ר' יוסיל וועקסלער שהוא מתלמידיו של הגאונים נוחי נפש מהרש"ם מבערזאן ומהר"ם אריק ז"ל והוא ת"ח וי"א מנעוריו, ורק בימי המלחמה ברח לישוב אחד ובהיותו שם בר"ה והתוקע לא היה יכול לתקוע ולקח הוא ממנו השופר והתאמץ בכל כחו לתקוע, כי גם הוא לא היה מלומד לתקוע, רק כדי לקיים המצוה חגר שארית כחו לתקוע, ומזה בא לו אז חלישות הלב עד שנפל לארץ כמו נכפה רח"ל ואח"כ נתרפא, וכה עברו עליו שלש שנים אשר לא נראתה בו שום שמץ חלי ומכאוב ולא הרגיש שום מיחוש, ורק בהיותו פעם במסבה של מצוה ושתה משקה אלקוהול יותר על למודו והרגלו אתרע בו מלתא עוד הפעם שנפל לארץ, וכה עבר עליו עוד משך זמן שקט ושלוה עד שאח"כ הי' לו עוד מקרה של צער גדול כי שחט עוף ונעשה טריפה בשחיטה, וטרם הספיק ליתן להשפחה פתקא שנטרף לקחה השפחה את העוף והלכה לדרכה באין רואה ועקבותיה לא נודעו, השו"ב רץ רצוא ושוב חפש חופש מחופש לדעת של מי היה העוף הנשחט בכדי שידע להצילו מאיסור, אבל יגע ולא מצא, ומרוב צער ויסורי הלב שוב נראתה בו המחלה אז ואח"כ נתרפא ע"י רופא וזה כמה שנים מאז עד עתה אשר הנהו ב"ה בתכלית שלימות הבריאות והוא בעל כח יותר מסתם אדם בינוני ובעל שכל גדול בתורה ומדע, והוא שו"ב זה יותר משלשים שנה בכמה קהלות והוא למדן מובהק, וכעת קמו עליו איזה אנשים הרוצים לקעקע ביצתו ולאסור שחיטתו מחשש שמא עוד בו מחלתו, ולא יביטו לחמול על עניותו שהוא עני מדוכה ולרש אין כל בלתי בנות אשר הגיעו לפרקן וטפלי חלוי והוא ממש פקו"נ של שבעה נפשות, ובכן שואל כ"ת אם נצרך להעבירו מחשש מחלתו הקודמת: ובתשובה ע"ז, הנה בעיקר דין נכפה כבר ראתה עינו כל יקר המובא בראשונים ואחרונים דמדמו זה הפוסקים לעתים חלים ועתים שוטה דבימי חלימוחו הוא כפקת לכל דבריו וכמפורש ברמב"ם פ"ט מהלכות עדות וז"ל הנכפה בעת כפייתו פסול ובעת שהוא בריא כשר ואחד הנכפה מזמן לזמן או הנכפה תמיד בלא עת קבוע ע"ש, ויותר מפורש בב"י אה"ע סי' קכ"א בשם הרשב"א דאפי' אינו שפוי לגמרי הרי הוא כפקח ולא בעי בדיקה כנשתתק ואע"פ שהוא עדיין תש כח ועוד סימני חולי ניכר בו בעת חלימותו הוא כפקח לכל דבריו ע"ש, ואם כי אי"א לפרש הכוונה במה שכתב דעוד סימני חולי ניכר בו, דהיינו סימני שטות ובראשו נגעו ושכלו אינו חזק לגמרי ורשומו של שטות ניכר בו. דזה אין שום סברא, ואם אך ניכר בו סימני שטות אף במקצת ודאי שאינו עוד כפקח, אלא הכוונה דבגופו הוא חלש וחש כת ועדיין ניכר בו שהיה חולי מכבר, המחלה עברה לגמרי ורק חלישות הגוף ואור פניו לא שבו עוד כבראשונה והוא כאדם המתחזק מחליו, וכן משמע מהב"י גופי' שם שכן הכוונה ועיין בחת"ס סי' ז' שמדבריו משמע שהבין מלשון דעוד סימני החולי ניכר בו דגם כשלא חזר לשפיותו לגמרי יהא כשר וכמ"ש בפ"ת אה"ע סי' קכ"א, אבל זה אינו וכמ"ש דכל זמן שרושם של שטות ניכר ודאי דאין להכשיר, ורק הכוונה דבגוף יש עוד חלישות. ושכלו חזק ובריא וכמ"ש, אבל אם לא נשאר בו רושם של שטות כשר אפי' אם בגופו עוד ניכר בו סימני המחלה ותשישת כח, וכ"ש בנ"ד שהוא בעל שכל חזק ובעל גוף בריא שכם אחד יותר על סתם בנ"א כ"ש דכשר. ואין להקשות מדברי הרמב"ם שמחמיר טובא בנכפה לגבי עדות שכתב שיש נכפין שגם בעת בריאותן דעתן מטורפת עליהן וצריך להתיישב הרבה בעדותן, נראה פשוט דהרמב"ם מיירי בשוטה כזה שלא ידענוהו בבירור שבעת שנסתלק שטותו ממנו יהיה כאחד האדם ומשו"ה החמירו עליו בחולי זה, אכן נכפה כזה שידענו בבירור שכעת הוא בריא בשכלו כאחד האדם ודאי דכשר. וכן מפרש בעה"ש סי' קכ"א, ופי' זה מוכרת דאלת"ה יקשה על המחבר שסתם להלכה דאפי' חלים בעלמא שאינו שפוי לגמרי כשר, ואיך לא זכר דעת הרמב"ם שהוא ההיפך מקצה לקצה דאפי' בעת בריאותן דעתן מטורפת, אע"כ דהמחבר מיירי בידוע ברור ששכלו זך וחזק וכנידון דידן: והנה כת"ר הביא דברי החת"ס המחמיר לשו"ב נכפה אם נתרחש לו החולי חצי שעה אחר השחיטה שאסור שחיטתו הקודמת דחיישי' שמא בעת השחיטה היה סוף שפויו ותחלת שטותו, וכ"ת יצא להשיג ולהקשות ע"ז דלמה לא אמרי' אוקי גברא אחזקת הגוף שהיה בריא עד עתה ונימא השתא ברגע אחרונה הוא דאתרע, ואין לומר משום דאיכא חזקת איסור כנגדה, הוא חזקת איסור אבמה"ח דהא חזקה זאת איתרעה דהרי היא שחוטה לפנינו, ע"ז אמינא לו דדבריו היו שפיר לשיטת רש"י דס"ל דהא דבהמה בחייה בחזקת איסור, היינו איסור אבמה"ח דבזה שפיר י"ל כדבריו דחזקה זאת איתרע השתא דמתה לפנינו. ומחמת קושיא זאת באמת נאיד התוס' מפרש"י ופירשו דבאמת חזקת איסור אבמה"ח ליתא לאתר שחיטה, רק החזקת איסור הוא איסור דאינו זבוחה וסברי דזביחה מצוה היא כמשה"כ וזבחת כאשר צויתיך, וחזקה זאת לא אתרע גם לאחר שחיטה דשמא נפסלה בשחיטה ואינה זבוחה כלל, וכד דייקת יותר נמצא שאפי' לשיטת רש"י אין מקום לקושית כת"ר, דהא יש להבין סברת רש"י במ"ש דחזקת איסור היינו אבמה"ח והא טענת התוס' צודקת מאוד דאיך אפשר לחוש לאחר שחיטה לחזקת אבמה"ח דהרי מתה לפנינו וכבר אתרע חזקה זו, ובע"כ כמ"ש המפרשים דרש"י סובר דמחזיקין מאיסור לאיסור וכיון שבחייה היתה בחזקת איסור אבמה"ח לכן אפי' לאתר שחיטה דחזקה זאת אתרע מחזיקין ממנה לאיסור דאינו זבוחה, שזה לא אתרע גם עתה לאחר השחיטה, דאם השחיטה פסולה הוי כלא נשחטה ודו"ק: ועוד בא כת"ר להקשות על החת"ס מטעם אחר, עפמ"ש החו"ד דספק נקובת הושט אינו ספק בשחיטה משום דזהו מגדרי חזקה לומר שלא נעשה מעשה חדש עד דאיכא ראיה וכיון דהשחיטה ודאי נעשית רק אתה בא לאסור מכת דבר אחר שמא נעשה בה מעשה האוסר ע"י השוחט ששחט שלא כהוגן, בזה לא אוכל להבין דבריו, דמה דמיון הוא נידון דידן לדברי התו"ד גבי ספק נקובת הושט. דהתם השחיטה הוי ודאי הגונה וכשירה בלי ספק ורק מצד אחר אתה בא לאוסרה שמא היה הושט נקוב, בזה שפיר אמרי' דהחזקת איסור שאינו זבוחה איתרע ע"י שחיטה הכשירה ולכן מספק גרידא בלא חזקת איסור אין לאסור, אבל הכא בנ"ד