זקן אהרן חלק ב מז

בהנהגה מוזרה כזאת ועוד הכשיל הרבים ללמד על כל הנשים לעכב טבילת מצוה ימים ושנים: שמעתי ותרגז בטני ולא האמנתי למשמע אזני, היתכן שו"ב דמתא אשר מפתח כל עניני הכשרות מסורים בידו יפעול בעצמו לעשות מעשים כאלו אשר אין דעת התורה ודעת האדם סובלתן, דאף שלא כתב במכתבו סבת הדבר, בכ"ז קיימתיה מסברא דנפשאי שאין זה מחמת חשש סכנה הנשקפת לאשתו אם תתעבר, דאם מחשש סכנה והרופאים אומרים שבאמת סכנה הוא לפניה להתעבר, וא"כ מה לו לצער אותו ואותה ולפרוש ממנה, והלא יש דרך היתר לפניהם שישמש עמה במוך קודם או לאחר תשמיש כמבואר בש"ס יבמות די"ב וכתובות דל"ז, ובשמ"ק בכתובות כתב בשם הרמב"ן והרשב"א הרא"ש וריטב"א שאין איסור ליתן מוך קודם תשמיש, וגם ליתן לאחר תשמיש כתב הרא"ש שאין איסור, ובתוס' כתובות בשם הר"י שדוחה ראית ר"ת, עכ"פ ביש סכנה להתעבר יכולין לסמוך ולהתיר ולהדיא משמע כן בריש נדה וכמ"ש בס' ערוך השולחן הלכות אישות סי' כ"ג, ובחבורי זקן אהרן ח"ר סי' ס"ג הארכתי בדין זה ושם הבאתי בשם כמה ראשונים שלא רק היתירא איכא במקום סכנה לשמש במוך אלא חיובא איכא בזה משום דאסור להכניס עצמו במקום סכנה, אלא ודאי שאין בנ"ד חשש סכנה ורק מפני שאין רצונו להכחיש אשתו ע"י עיבור ולידה ורוצה שתעמוד לפניו ככלה מקושטת וכדרכן של אנשי דור המבול, אבל אם ככה הוא עושה בשעה שעדיין לא קיים מצות פ"ו כדינה, א"כ הוי מומר לדבר אחד למצות פ"ו וכמבואר בתשובת פאר הדור להרמב"ם הובא במנח"י בלקוטי יוסף סי' ב' דאותן המונעים ומתעכבים ליקח אשה בשביל שירצו ממון הרבה מוהר ומתן הוי כמומר לד"א, ואפי' אם עושה כן איש כזה שכבר קיים מצות פ"ו, אכתי במונע להוליד הוי מומר למצוה מדברי סופרים דלערב אל תנח ידיך וכמ"ש הרמב"ם פט"ו מהלכות אישות וז"ל אע"פ שקיים אדם פ"ו הרי הוא מצוה מדברי סופרים שלא יבטל מלפרות ולרבות כל זמן שיש בו כח שכל המוסיף נפש אחת מישראל כאילו בנה עולם עכ"ל, ולשיטתו דמומר גם לשאר עבירות שחיטתו אסורה אם לא בדקו סכין ונתנו לו, ודאי דאיש כזה שמונע עצמו מלקיים מצות פ"ו או מצוה דלערב וגו' ודאי דהוי מומר ושחיטתו פסולה, דאין לחלק בין מומר לעבור ל"ת או מ"ע כמ"ש האחרונים ולעולם הוי מומר, ואפי' אם הי' פורש מאשתו לגמרי ומתרחק ממנה בכל ההרחקות שחייבו חז"ל להתרחק מאשתו נדה, וגם אם בעל נפש הוא שיכול לפטפט ביצרו ולהנצל מהרהורי עבירה, אפ"ה משום זה לחוד שפורש ואינו רוצה לקיים מצות פ"ו או לערב וגו', ואפי' אם כוונתו בזה משום הנאה שרוצה שאשתו תעמוד ביפיה ולא תתכחש בריאותה ע"י צער עיבור ולידה הוי נמי מומר, וכ"ש שעושה כן בשביל חסרון אמונה ובטחון ביכולת ד' לפרנס בנים מרובים, ובראשו נגעו שאינו מאמין ביכולת ה' כי אילו היה מאמין גמור שהוא ית' זן ומפרנס לכל חי, בא זכר וככרו עמו לא היה מהפך ברכת ה' של רוב בנים לחשבה לקללה, ואם עושה כן זהו בירור גמור שאינו מאמין גמור ואף אם רואים שבכל שארי הדברים יתנהג ככל ישראל הכשרים אין זה מחמת יראת שמים רק מחמת הרגילו מנעוריו או שבוש מחביריו ודואג לאיבוד פרנסתו אבל בצנעה ובחדרי חדרים חשוד הוא על הכל אחרי שאינו מאמין גמור, וכל זה דברתי אלא אם היה עושה כן בפרישות והיה מתרחק ממנה בכל ההרחקות שמחויב מן הדין להתרחק מאשתו נדה בכה"ג הוי לו דין מומר לאחד מעבירות, וכ"ש לפי הכתוב במכתב כ"ת שלא רק שאינו מתרחק ממנה אלא נהפוך הוא מתנהג עמה דרך חבה וריעות לעין כל ולא יתבוששו וגם מתיחדים תמיד ביום ובלילה בחדר אחד וישנים במטות סמוכות זו לזו ונוגעות ממש זל"ז, א"כ נתוספו ובאו בכאן עוד כמה איסורים חמורים מאוד היחתה איש אש ולא יכבה ובודאי כל ימיו לרבות הלילות בהרהור עבירה והרהורים הללו מביאים לידי טומאה נגיעה וקירוב וגם הוצז"ל שכל כך החמירו בו חז"ל שחמור מכל עבירות שבתורה, וקריבה גופה הוי איסור תורה כדכתיב ואל אשה לא תקרבו וגם הרהור עבירה אסור מה"ת דכתיב ולא תתורו אחרי לבבכם, ועיין בתשובת כתב סופר שפסל שו"ב שעבר על חיבוק ונישוק בימי נדתה: והנה בכה"ג דנידון דידן יש לדון גדולה מזו, דדל מכאן איסור קורבה והרהור אלא איסור יחוד גופא הוי דאורייתא, דהתוס' בסוטה הקשו כיון דיחוד עריות הוי מה"ת מנ"ל דיחוד נדה שרי ותי' דשאני התם דיש לה היתר אח"כ, ובע"כ דהיינו בנדה שכבר בעל אותה דבנדה שלא בעלה באמת אסור יחוד כמבואר בריש כתובות גבי חתן דהוא ישן בין האנשים והיא ישינה בין הנשים אע"כ דמיירי שכבר בעלה ואפ"ה הוצרכו התוס' לטעם דיש לה היתר, וטעמא דבעל לחוד לא סגי להתיר רק תרתי בעינן שכבר בא וגם יש לה היתר אח"כ וכמש"ש התוס' להדיא בד"ה ואומר מים גנובים דהך סברא שכבר בא עליה לא מהני רק היכי דיש לה היתר אח"כ אבל היכי דאין לה היתר הוי מים גנובים ותקיף עלי' יצרו אף שבעל, ועיין בתשובת טוטו"ד מהדו"ת סי' ה' שהאריך בזה, וכיון שעיקר היתר יחוד עם נדה הוא משום שיש לה היתר אח"כ, א"כ מסתבר דלא שייך לומר כן אלא בנדה שכל משך ימי טומאתה הוא רק שנים עשר יום ועל זמן קצר העידה לנו התורה סוגה בשושנים שאפשר לאדם להתאפק ולא תקף יצרו כיון דבזמן מועט יוכל לבוא אליה בהיתר, אבל במקרה כבנד"ד שימים ושנים יאריכון ימי טומאתה מנ"ל שגם זמן מרובה כזו יוכל לתקוף יצרו, וא"כ יש לדון דבנידון כזה אסור להתייחד עמה, ואלא בזה י"ל עפמ"ש הרמב"ם ובטור אה"ע סי' כ"ב וז"ל אסור להתייחד עם ערוה וכו' שדבר זה גורם לגלות ערוה, וא"כ בנידון דידן דכל עיקר הנהגתם המוזרה לעכב הטבילה מחשש שלא תתעבר א"כ לא שייך לחוש שמא יבא לגלות ערוה כיון דכל עיקר מחזר להתרחק מבעילה, ודמי ממש להך דפסחים די"א הוא עצמו מחזר עלי' לשורפו מיכל קאכיל מיני' ע"ש, וה"נ דכוותה הוא עצמו מחזר למנוע מבעילה ואיך נחוש שמא יבא עליה, אבל אכתי אין זה תירוץ כ"א על בעילה ממש אבל אכתי נחוש שמא היחוד הזה יביא לידי קריבה בעלמא שבזה אין חשש עיבור וכגון מעשה דער ואונן להיות דש מבפנים וזורה בחוץ או בעילה שלא כדרכה וכדומה מיני תעתועים וחיבוק ונישוק דגם זה אסור מה"ת בנדתה, ואכתי יש שפיר מקום לדון דעצם היחוד עמה אסור בכה"ג, זאת ועוד אחרת דכיון שהמטות נוגעות זו בזו אסורים לישון על מטותיהם אפי' בשני מטות כמבואר ביו"ד סי' קצ"ה שכל אלו אסור מן הדין, ומי יוכל לספר רוב העבירות שיכשל בהם ע"י הנהגה כזאת, וא"כ לשיטת הרמב"ם דגם מומר לאחד משארי עבירות פסול לשחיטה, ודאי דשו"ב כזה פסול הוא מן הדין, וגדולה מזו איכא בתשובת בית אפרים חיו"ד סי' ה' שכתב בפשיטות דגם בחשוד רק על איסור דרבנן אין להאמינו להיות שו"ב דיש לחוש שמא יארע לו איסור דרבנן בשחיטה ולא יגיד, ואף שחשוד בדבר קל דקי"ל בכל דוכתי דאינו חשוד לדבר