זקן אהרן חלק ב מה

אמרתי לאו אורח ארעא הוא שלא להשיב כלל לרב מרא דאתרא, ומפני הכבוד הנני משיבו בקצרה. ע"ד שאלתו בשו"ב דעירו מ' חיים דוד שעשה קנוניא עם הקצבים לגנוב מכס אשר שם הקהלה, והוא שוחט להם בלי מכס וחולקין הגניבה ביניהם. כל זה נודע כעת ע"י הקצבים עצמם בשביל שפרצה מריבה בינם לבין השו"ב דבר חלוקת הגניבה, הוא דרש לשליש מגיע לו והם השיבו לרביע והמריבות שנתפרצה ביניהם הביא לידי זה שהקצבים הודיעו דבר הגניבה, זאת ועוד אחרת כי ע"י הקנוניות שהיה ביניהם הסתיר השו"ב על טרפה שהוציא קצב אחד מתחת ידו, ולאחר שנודע מזה להשו"ב כי קצב זה מכר טרפה תחת כשירה שתיק ולא הודיע לאנשי העיר שישאלו שאלה על הכלים ובכן שואל כ"ת מה דינו של שו"ב כזה: ובתשובה על שאלתו כי אף שכולה גופא מרחע בי לשמוע מעשים מכוערים כאלו על שו"ב דמתא, ולשליש ולרביע לא שמענו מעולם ענינים ובטויים כאלו בקרב השובי"ם, בכ"ז בנוגע לדין יש לצדד גם בזכותו של מנוול כזה, ומתחלה נתבונן על שורש הדין אם ודאי גנב שחיטתו כשירה, ולכאורה פשוט הדבר ומבואר ביו"ד סי' א' דמי שנגנבו לו גדייו ותרנגוליו ומצאן שחוטים מותרות, וכתבו הרא"ש והטור הטעם משום דחשוד על הגניבה אין, חשוד על השחיטה, הרי לכאורה הלכה פסוקה בלי חולק דשחיטת גנב שחיטתו כשירה, אכן כד מעיינינן היטב בהאי דינא נראה שאין הדין פשוט כ"כ להכשיר, דעת הרמב"ם הוא להחמיר ולאסור שחיטת גנב, ולאו יחידאה הוא בזה אלא עוד כמה מגדולי הפוסקים סוברים כוותי' להחמיר וכמו שנבאר, דהנה מקור דברי הטור ומחבר שמתירים שחיטת גנב בנוי על יסוד דברי התוס' בחולין די"ב על הברייתא דמי שאבדו לו גדייו ותרנגוליו ומצאן שחוטין מותרים, כתבו התוס' דלאו דוקא אבדו אלא הוה"ד נגנבו ומצאן שחוטים נמי מותרים ומטעם דמאן דחשוד אגניבה לא חשוד על שחיטה, וכדברי התוס' כתב שם נמי הרא"ש, ואחריהם פסקו הטור ומחבר להלכה דגם בנגנבו נמי השחיטה כשירה, אכן דבריהם נפלאים לכאורה איזה מקור ואיזה יסוד וטעם היה לפניהם לשנות מלשון הברייתא דדייקה לכתוב בהדיא אבדו, ולהוסיף ע"ז דהוה"ד נגנבו, איך שייך לומר הוה"ד על דבר דגריעה וחמירה הרבה, הא י"ל דדוקא אבדו, שלא עשה השוחט שום איסור, בזה אם שחטן ודאי דמותרות מטעם רוב מצויין אצל שחיטה מומחין, אבל נגנבו ושחטן הגנב דעביד איסורא לעבור על לא תגנב ויצא מחזקת כשרות אמרינן נמי דחשוד על שחיטה אסורה, ואי הוי כוונת הברייתא כדבריהם דאבדו לאו דוקא אלא הוה"ד נגנבו, א"כ למה נקט תנא דברייתא לשון אבדו עדיפא הול"ל למיתני הרי שנגנבו לו גדייו והלך ומצאן שחוטים דמותרים ולאשמועינן רבותא דאפי' בגנב נמי מותרת השחיטה דחשוד על גניבה אינו חשוד על שחיטה, ומדנקיט הרי שאבדו ולא נקט נגנבו מוכח ודאי דדוקא אבדו דהמוצא לא עביד איסורא הוא דכשירה השחיטה, אבל בנגנבו איה"נ דהשחיטה אסורה דכיון דעבד איסור יצא מחזקת כשרותו ולא אמרינן בו תו רוב מצויין אצל שחיטה מומחין, ואין ספק שזהו טעמו ומקורו של הרמב"ם דמחמיר בשחיטת גנב דהיינו משום דפשטות לשון הברייתא מסייעתו מדנקטה הרי שאבדו ולא נקטה שנגנבו מוכת להדיא דבגנבו אסורה השחיטה, ובכדי ליישב שיטת התוס' מקושיא החמורה הזאת נ"ל שגם להם היסוד מברייתא זאת גופא, דניחזי אנן הא כל מוצא אבידה אינו רשאי למכור האבידה לאחרים וכ"ש להחזיקה וליקחה לעצמה אלא מחויב לטפל בה כל דבר לפי זמנו הקבוע במשנה וברייתא בב"מ דכ"ט וחו"מ סי' רס"ז. ואפי' עגלים קטנים ותרנגולין זכרים שאינם עושים ואוכלים יש להם זמן קבוע שמחויב לטפל בהן כמבואר שם, ואם לקחם לעצמן בתוך זמן זה אין גזלן גדול מזה, והנה בברייתא זאת דהרי שאבדו לו גדייו לא מחלק בין ששחטן בזמן הטיפול או אח"כ, ומדסתם משמע דאפי' בזמן הטיפול נמי והא הוי המוצא גזלן בזה וקעביד איסורא רבה דגזילה ואפ"ה שחיטתו מותרת, ובע"כ דה"ט דמאן דחשוד על גניבה וגזילה אינו חשוד על שחיטה, והיינו שכתבו התוס' דהוה"ד נגנבו, דאע"ג דבברייתא נקט אבדו אפ"ה ידעינן מיני' דהוה"ד נגנבו כיון דגם באבדו עביד איסור גזילה ומה לי איסור גזילה או גניבה, חדא איסורא הוא, ושפיר ידעינן מברייתא דאבדו דהוה"ד נגנבו דשניהם שווים ובשניהם עביד איסור, אלא שבאבדו עושה איסור גזילה ובנגנבו איסור גניבה ודו"ק היטב כי נכון הוא: והשתא שזכינו לדין לבאר דיסוד התוס' והפוסקים שהתירו שחיטת גנב הוא מברייתא זאת דאבדו גופא משום דסברי דבאבדו נמי עביד המוצא איסור, יבואר לפנינו המחלוקת העצומה שמצאנו בדין זה, דהלא בברייתא זאת אבדו גדייו ותרנגוליו קתני דהם בעלי חיים כאלו שאינם עושים, גדיים מפני רכותן וקטנותן, ותרנגולין זכרים נמי אינם עושים להרויח די ספוקן, אבל אוכלים הם ככל בעלי חיים, ובדבר כזה שאינו עושה ואוכל, בברייתא בב"מ מצינו גם להם שיעור זמן קצוב, שמחויב המוצא לטפל בהן, אכן לענ"ד דין זה לאו אליבא דכולהו תנאי נינהו. דהרי בברייתא בב"מ שם איתא והשבותו ראה היאך תשיבנו שלא יאכיל עגל לעגלים כו', ויש להבין דלפ"ז איך נתנו זמן ג' חדשים לדברים כאלו שאינם עושים ואוכלים, והא כי יאכילנו ג' חדשים לא יחזירם בשלימות כמו שמצאה, ואכן בחבורי חשן אהרן סי' רס"ז הוכחתי דבע"כ האי ברייתא דדריש והשבותו ראה היאך תשיבנו פליגא על ברייתות הראשונות דסברי שגם דבר שאינו עושה ואוכל צריך לטפל עמהן, והך ברייתא סובר דבדבר שאינו עושה ואוכל ימכר מיד, דכיון דיליף מקרא דוהשבותו שמחויב להשיב האבידה בשלימות, א"כ גם אם יקיימם חודש או ג' חדשים לא יוכל להשיבה בשלימות דבע"כ יהא מוכרת למכור עגל על מזונות, דאין סברא שהחודש או הג"ת יפרנסם המוצא משלו, ובע"כ דברייתא זאת סוברת באמת דדברים כאלו ימכרם מיד ואין מחויב לטפל בהן כלל, וכן משמע מפי' ר"ח דלהך ברייתא ימכור מיד וכ"כ בשמ"ק בפי' ה"ר יונתן דדבר שאינו עושה ואוכל ימכור מיד. ובחבורי שם הוכחתי דגם המשנה דב"מ דיליף נמי מקרא דוהשבותו ס"ל נמי דבדבר שאינו עושה אין שום קצבה אלא ימכור מיד, וזה מוכרח דאל"ה יקשה טובא במשנה דתנא דבר שעושה ואוכל יעשה ויאכל ודבר שאינו עושה ואוכל ימכר, ואי דהאי ימכור דתנא באינו עושה ואוכל אינו מיד אלא צריך שיעור, וכיון דדבר שעושה ואוכל נמי הדין דימכור, ובזה שוה הוא לאינו עושה ואוכל ואין חילוק ביניהם אלא לענין זמן הטיפול דבעושה ואוכל יטפל י"ב חודש, ובאינו עושה, חודש או ג' חדשים, א"כ תנא דמתני' דלא נחית לפרושי זמן טיפול כמה הוא אמאי פסיק ותני דדבר שעושה ואוכל יעשה ויאכל ודבר שאינו עושה ימכר כיון דגם אינו עושה צריך לטפל מעט, ובפ"כ כמו שכתבתי דבאין עושה ואוכל א"צ לטפל אלא ימכור מיד. ומשו"ה נקט בה ימכור, ובעושה דצריך לטפל לא נקט ימכור, ומיושב בזה קושית המפרשים שהקשו למה בעושה ואוכל לא נקט