זקן אהרן חלק ב מג

אהרן הוא הגדול בשנים נגד ר' אברהם א"כ הרי הוא לבדו ירש מקום אביו ואין לשאר אחים חלק בזה, דירושת המינוי והשררות אינו דומה לשארי ירושת ממון ונחלאות שמתחלק בין כל היורשים וכולם נוטלים חלק, אלא שרק הגדול לבד הוא שיורש את ההתמנות והמשרה ואין לשאר היורשים חלק וזכות במקום גדול וכן הוא הלכה פסוקה ברמב"ם פ"א מהלכות מלכים ה"ז שכל הקודם בנחלה קודם לירושת המלוכה והבן הגדול קודם לקטן ממנו ע"ש, וגדולה מזו שאפי' אם האב עצמו היה מנחיל חזקתו לבנו הצעיר נמי ספק גדול אם יש לו רשות ע"ז אע"ג דבשארי עניני ירושה קי"ל כר"י בן ברוקא דיכול להנחיל ליורש בין יורשיו, היינו משום דהתם גם השני יורש מיהא הוי, אבל בעניני משרה, בן הקטן אינו יורש במקום גדול כלל ואין המשרה מתחלקת לחצאין לשליש ולרביע וכמ"ש במנ"ח מצוה תצ"ג ע"ש ועיין בתשובת אבן יקרה חאו"ח סי' ג' שרצה אמנם להוכיח דלא כהמנ"ח אלא שלאב גופא יש כח ורשות להנחיל המשרה גם לבנו קטן במקום דאיכא גדול ע"ש ואין דבריו מוכרחים ומסתבר יותר כהמנ"ח משום דירושת הבן בשררה שהחזיקו בה אבותיו לא דמי לשאר עניני ירושות דהאב הוא המנחיל ולכן תלוי הדבר בדעתו להנחיל למי שירצה משא"כ ירושת השררה לא האב הוא המנחיל אלא משום דרצון התורה היתה שתהא השררה מורשה מדור לדור למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו לזה הטילה התורה חיוב על אנשי הקהלה שיבחרו למינוי זה אחד מיורשיו והתורה הנחילה להם זכות זה ולא האב וממילא אין תלוי זה ברצונו של הרב אלא כמש"כ התורה דהגדול קודם, ובלא"ה אין זה שום ענין לנ"ד דהא אביהם ר' דוב בעודו בחיים לא הנחיל חזקתו לאחד מבניו ולאחר שמת בלי צואה פשוט וברור דרק בנו הגדול יורש לבדו החזקה ואין לאח הצעיר שום חלק וזכות, ובכן מה טענה יש לר' אהרן על חזקת אביו המנוח: הן אמנם כ"ת במכתבו לא פירש מי מהם הוא הגדול וגם אני לא אדע, ושמא באמת ר' אברהם הוא הגדול שבאחים ואליו הגיע ירושת החזקה, אבל אף אם נניח כן אפ"ה איבד ר' אברהם חזקתו משעה שנתמנה אחיו ר' אהרן לממלא מקום אביהם, דניחזי אנן מאיזה סבה לא נתמנה הוא על מקום אביו, דאי משום שלא ידע הלכות שחיטה ולא אימן ידיו להשחזת סכין השחיטה והבדיקה, א"כ בכה"ג אינו יורש כלל דהא לא מוקמינן את היורש לשררה ומינוי על מקום אביו כ"א כשהוא ראוי למלא המקום וכמבואר בכתובות דק"ג ובהוריות די"א, ובתו"כ דריש לה מקרא תחת אביו בזמן שהוא ממלא מקום אביו, ואף דאמרינן שם דסגי שהוא ממלא מקום אביו רק ביראה ולא בחכמה, אבל הכוונה דהיינו חכמה יתירא לא בעינן בבן אע"ג דהאב הי' חכם גדול יותר מכפי שיעור החכמה הנצרך למינוי שררתו. ובבן סגי מדרגת חכמה כפי הצורך למינוי זה. אבל ידיעה וחכמה כשיעור הנצרך להיות ממלא מקום זה ודאי דבעינן גם בבן, דאין שייך שימנו לשו"ב לאיש שאינו אומן להעמיד סכין כדין ושלא ידע ההלכות והאומנות הנצרך לזה, אף שהוא יר"ש היותר גדול, ולא נעלם ממני אמנם דברי התוס' במנחות דק"ט שלא משמע כן מדבריהם בהא דצוה שמעון הצדיק חוניו בני ישמש תחתי, הקשו בתוס' דהא דרשינן בתו"כ תחת אביו בזמן שממלא מקום אביו וזה לא היה יודע סדר העבודה, ותי' דביראת חטא הוא ממלא מקום אביו ע"כ, ואי נימא דחכמה בשיעור הנצרך למינוי זה בהכרח דבעינן, והרי עיקר מלאכתו של כה"ג הוא סדר העבודה וא"כ מה מהני שביראת חטא הוא ממלא כיון דאינו יודע עיקר מלאכתו, אבל יש ליישב זה משום דסדר עבודה יכול הוא להתלמד ולכן מהני מה שממלא מקום אבותיו רק ביראת חטא, ובהדיא כתב הרמב"ם בפ"א מהלכות מלכים וז"ל כל השררות והמנוים מישראל ירושה לבניו ובן בנו עד סוף כל הדורות והוא שיהיו ממלא מקום אבותיו בחכמה וביראה היה ממלא ביראה אע"פ שאינו ממלא בחכמה מעמידין אותו במקום אביו ומלמדים אותו עכ"ל. הרי להדיא דאם אינו ממלא בחכמה מלמדין אותו, וכן משמע ממש"כ הרמב"ם דאם היה קטן היורש משמרין לו המלוכה עד שיגדל ויהא ראוי ויליף זה מיואש, ואפ"ה אין זה מועיל לנידון דידן לומר נמי שימתינו עליו עד שילמוד דיני שו"ב, דכבר כתבתי במקום אחר דנראה שדוקא בחסרון דקטנות שהוא אנוס בדבר במה שלא למד עד עתה. וגם בזה דוקא כשרואים בו כשיגדיל יהא ראוי להתמנות זו בכל הדברים הצריכים אבל אם רואין שקרוב הדבר שלא יהא ראוי לכך ודאי שאין ממתינים לו, וכן בההיא דחוניו נמי לא פשע במה שלא למד כיון שבאמת הוא היה הצעיר מאחיו שמעי שתי שנים ומחצה ומן הדין היה ראוי כהונה הגדולה לשמעי שהוא הבכור וא"כ לא היה יכול להעלות על הדעת שאביו יצוה לו הכהונה ולפיכך לא למד סדר עבודה מפני שנתייאש מן הכהונה וכיון שלא פשע משו"ה מלמדים אותו וממתינים לו עד שילמוד, אבל בנ"ד אם באמת ר' אברהם הוא הגדול שבאחיו היה צריך להכין ולהכשיר עצמו לכך וכיון שלא למד עד עתה איהו דאפסיד אנפשי' ודומה לדין רשע בחו"מ סי' רפ"ג דאם הוא קטן משמרין לו הירושה עד שיגדיל אולי יחזור אז בתשובה ואם הוא גדול מעבירין אותו מירושתו מיד, וה"נ כיון שהוא גדול ודאי שאין הצבור מחויבים להמתין עליו עד שיכשיר עצמו, וממ"נ אם היה ראוי בשעת מעשה לקבל המשרה היה לו לתבוע מיד חזקתו ולמחות מליקח שו"ב אחר ומדשתק ולא תבע איבד זכותו, ואם לא היה ראוי אין ממתינים לו עד שילמוד ויכשיר עצמו וכמ"ש, ומה יש לו עוד לזעוק ולטעון, דמה שמחה אח"כ והתרה באחיו לא מהני שוב מחאתו דהיה צריך למחות בשעת מעשה ואם לא מיחה מיד פקע זכותו: ומפני שגופא דעובדא היכי הוה נעלם ממני ושמא באמת מיחה מיד בשעה שנתמנה ר' אהרן אחיו, ולא נתמנה ר' אהרן בתור שו"ב קבוע כ"א עד זמן שירצה ר' אברהם להתמנות ומשו"ה שתק ר' אברהם מפני שהיה בטוח דכל שעה שירצה להתמנות יחזיר לו ר' אהרן את חזקתו, אכן אפי' נניח שכן היה, אכתי אין טענתו כלום ואינו יכול לתבוע שוב דכיון שנתמנה אחיו ר' אהרן שוב אין מורידין אותו אפי' אם המינוי היה רק לשעה וכמו דקי"ל בכה"ג שראה קרי ונתמנה אחר תחתיו דאף שהראשון חוזר למנויו ואין שניהם מכהנים יחד בכ"ז אחרי מות הכה"ג ממנים את זה שנתמנה לפי שעה אף שעתה יש לו בן ממלא מקומו וכמבואר ביומא די"ג שאם מת הכה"ג מתמנה זה שנתמנה לפי שעה ובע"כ כשיש לו בן מיירי התם דאל"כ מאי אשמעינן, ועוד ראיה מהא דקי"ל דאם הניח בן קטן משמרין לו המלוכה, וקשה דלמה לנו להמתין עד שיגדיל ולהניח את הצבור בלי מנהיג וממונה, והלא אפשר היה להקים מיד מלך לשעה וכשיגדל הבן ממילא ידחה את המלך הזה והיורש ישוב לנחלת אבותיו, אע"כ שאם בינתים נתמנה אחר אין היורש יכול להעבירו מגדלותו דכיון שעלה אפי' לשעה שוב לא ירד: אך לכאורה יש להשיב על ראיה זאת, דלא דמי דין דקטן דמשמרין לו המלוכה ואין מעמידין אחר