זקן אהרן חלק ב מ

רק ראה זה חדש במכונה שלכם הוא הרצועה של עשת אשר הולכות הלוך ושוב דרך התנור הבוער ועל הרצועה זאת נופלות המצות מהסדין, ובשעה שהוא חם ובוער מהלוכו וסבובו בהתנור וגם מהמצות האפויות החמות במדינתנו לא ראיתי כהנה לרוע ורק חדש הוא אצלכם, וכפי שצייר כת"ר תכונת ופעולת הרצועה הזאת, וחדש זה אסור באמת, והלא במרדה של עץ שמניחין ומוציאין עליהם המצות לתוך ומחוץ לתנור כמה הזהירו הפוסקים להחמיר להחליפם תמיד כדי שלא להניח עליה המצות בשעה שהם חמין כ"ש ברצועה זאת שהיא מתכת דחומה עז יותר, ואם כי שלא בפני לא אוכל להחליט בזה דבר, אכן כפי שצייר כ"ת קרוב לומר דחמץ גמור יש בזה מצוה וגם חיוב לתקנם: ובאין עוד הנני הדו"ש המברכו בברכת אהרן וואלקין. סימן כה ב"ה יום ב' י"ב ניסן תרצ"ה פינסק. כבוד ידידי הרב וכו' מהורר יצחק רבינוביץ שליט"א אב"ד דמוטול. ע"ד שאלתו שבכפר רחוק פרסה מעירו צריך להיות ברית מילה ביום שני של יו"ט פסח הבע"ל ואין להשיג מוהל שירצה לנסוע בעיו"ט ולהיות בכפר בימי החג, ולהביא היולדת והילד בעיו"ט לתוך העיר, ג"כ קשה הטלטול ליולדת בתוך שבעה ימים ללידתה מרחק שבעה קילימעטער בדרך מקולקלה. ונסתפק אפוא כ"ת אם רשאי המוהל לילך שם ביו"ט ב' אם כי זהו חוץ לתחום, אפ"ה כיון שהוא תרי דרבנן דקי"ל תחומין דרבנן ויו"ט ב' דרבנן ובשני דרבנן לא מצינו שהעמידו חכמים דבריהם, זהו תוכן השאלה, והנני להשיבו כי בעיקר הדין אפשר להסכים ולהתיר חוץ לתחום ביו"ט ב' אבל לא מטעמי' דמר משום דהוי שבות דשבות דבזה כבר כתב הנו"ב מהדו"ת חאו"ח סי' מ"ד דאין מדמין יו"ט שני לשבות ואפי' בשבות דאמירה לא"י דקיל טפי משבות שעושה בגופו לא רצה להתיר ביו"ט שני מטעם שבות דשבות, כ"ש הילוך דחוץ לתחום שעושה בגופו דאי"א להתיר מטעם שבות דשבות, ושוב מצאתי להדיא ברמב"ם פ"א מהלכות יו"ט הכ"ב וז"ל יו"ט שני אע"פ שהוא מדרבנן כל דבר שאסור בראשון אסור בשני בין בדבר שהוא משום שבות בין במלאכה בין שיצא חוץ לתחום מכין אותו מכות מרדות כו' עכ"ל, הרי להדיא דהילוך חוץ לתחום אין נדחה ביו"ט שני מטעם שבות יותר מביו"ט ראשון, ורק דברים הללו שהתירו חז"ל ביו"ט ב' כגון מת ורפואה והנאת הגוף, אבל מלאכות הללו שמצד עצמן לא הותרו, מטעם שבות דשבות נמי אין להתירן: אלא דאפ"ה יש להתיר לילך חוץ לתחום לצורך מילה, משום דלצורך מצוה נדחה איסור דיו"ט שני מצד עצמו וכמו שאבאר, דהנה זה לשון הטור או"ח סי' תצ"ו כל מה שאסור ביו"ט ראשון אסור בשני ולענין מת לבד הוא חלוק שני מראשון וכן לכחול את העין אע"פ שאסור בראשון אלא ע"י עו"ג כו' בשני מותר אפי' ע"י ישראל אע"ג שאין בו סכנה עכ"ל, ומלשון זה פשוט דאסור לצאת חוץ לתחום אפי' לצורך מצות מילה כיון דשפתיו ברור מללו דאין חילוק בין שני לראשון כ"א להנך שני דברים לבד, מת ומכחול עינא, דצורך חולי שאין בו סכנה הוא, ואי הוה שרי גם לדבר מצוה הו"ל לכתוב נמי דלדבר מצוה שרי, א"ו דדעת הטור דלשום דבר מצוה אין להתיר שום זלזול ביו"ט שני, וכדברי הטור מוכח ג"כ מלשון המחבר שם ופוסקים האחרונים שכתבו דאין בין שני לראשון כ"א לצורך מת וצורך חולי וצערא דגופא כמו מכחול עינא, אכן בכ"ז נ"ל להוכיח שכמה מגדולי הפוסקים חולקים ע"ז וסוברים דאפי' לצורך מצוה שרי לזלזל ביו"ט שני, דהנה בש"ס ביצה דכ"ב איכא ג' איבעיות זה אחר זה, אבא בר מרתא בעי מאביי מהו לכבות הנר מפני דבר אחר ביו"ט, אביי בעיא מיני' דרבה מהו לכבות הדליקה ביו"ט, ושוב בעיא רב אשי מאמימר מהו לכחול העין ביו"ט והביא שם מברייתא דאין מכבין את הבקעת ביו"ט בשביל לחוס עליו ואם בשביל שלא יתעשן הבית מותר ומוקי לה כולהו דברייתא זאת אתיא כר"י דמכשירי אוכל נפש שרי דדריש לכם לכל צרכיכם, ואיתא שם עוד דאמימר שרי למכחול עינא ביו"ט שני של ר"ה דס"ל כנהרדעא דשתי קדושות הן, ומסיק דלית הלכתא כוותי' דקיי"ל דקדושה אחת הן ע"ש, וכתב הרי"ף ע"ז דגמרינן מיהא מאמימר דביו"ט שני של גליות שודאי שתי קדושות הן דשרי למכחל עינא, ומשמע דוקא למכחל עינא לחוד הוא דיליף להתיר מהא דאמימר ולא שארי דברים דמבעיא להו שם בש"ס, אכן הר"ן כתב וז"ל דשמעינן משמעתא זאת דאמימר דמותר לכבות הנר מפני דבר אחר וגם מותר לכבות הדליקה מפני איבוד ממון ביו"ט שני, דבש"ס מוכח דכל הנהו תלתא אבעיות כי הדדי נינהו ושרי לר"י ואסרינן לרבנן, וכיון דבמכחל עינא סמכי' אדר"י ביו"ט שני של גליות הוה"ד בלכבות הנר מפני דבר אחר ומפני איבוד ממון דדליקה סמכינן עליו נמי ביו"ט שני, ולדברי הר"ן אין בזה גבול וקצבה לומר שדוקא במת וחולי מפלגינן יו"ט שני מראשון אלא הוה"ד מפני תשמיש ואיבוד ממון שרינן, וא"כ י"ל דמשום מצוה נמי, ונ"ל להוכיח שגם הרמב"ם סובר כהר"ן דבפ"א מהלכות יו"ט כתב וז"ל וכן מותר לכחול את העין ביו"ט שני אע"פ שאין שם חולי וכתב המ"מ שהטעם הוא לפי שהנאת הגוף הוא, ולכאורה תמוה דהא בש"ס בבעיא דאמימר דמהו לכחול העין ביו"ט קאמר היכא דאיכא סכנה לא מיבעי לי' דאפי' בשבת שרי כי קא מיבעי לי' סוף אוכלא ופציחי עינא, ופרש"י שקרוב להתרפאות הוא ואינו כוחל אלא להגיה מאורו, וא"כ משמע שדוקא במקום חולי פשיטא לי' דשרי, וא"כ למה כתב דהרמב"ם דאפי' שלא במקום חולי נמי שרי, ובע"כ צ"ל כמ"ש הב"ח סי' תצ"ו דהרמב"ם אינו מפרש כרש"י אלא מפרש דתרתי קא מיבעי לי' חדא סוף אוכלא דהיינו בחולי שאין בו סכנה, ופצוחי עינא היינו דליכא חולי אלא להנאת הגוף ע"ש, אלא דהא גופא קשה לי מנ"ל לרמב"ם לפרש כן דאפי' שלא במקום חולי מיבעיא ולדחוק כ"כ בפי' הש"ס, וצ"ל משום דרמב"ם מפרש כהר"ן דלא רק בבעיא דמכחל עינא סמכינן על ר"י להתיר ביו"ט שני אלא שגם בבעיות דמכבין מפני הדליקה ומפני דבר אחר נמי סמכי' להתיר והתם הא ליכא צערא כ"א הנאת הגוף דתשמיש ואפ"ה שרי, והרי שמעי' מהתם דאפי' שלא במקום חולי נמי שרי להכי מפרש הבעיא דמכחל עינא נמי שלא במקום חולי כ"א בהנאת הגוף גרידא, ואי"ל דא"כ אמאי לא הזכיר הרמב"ם דמותר ביו"ט שני כ"א לצורך מת ומפני הדליקה, די"ל דכיון דזכר למכחל עינא דשרי ולשיטתו דמכחל עינא אינו כ"א הנאת הגוף, לא הוצרך תו להזכיר אינך דידעינן זה מכ"ש, דהשתא מכחל עינא דאין בה כ"א הנאת הגוף גרידא שרי, כ"ש לכבות הנר מפני צורך תשמיש דהנאה דמצוה הוא, וכן לכבות מפני הדליקה