זקן אהרן חלק ב לד

מחיצה, וגם התפירה והחריץ שסביב השדות אם יש בעומקן עשרה, אף כי בפוסקים הקדמונים לא נמצא מפורש שע"י חריץ לחוד בלא היקף מחיצה יהא מועיל זה למחיצה להתיר הטלטול סביבה, וכמה פוסקים ספוקי מספקא להו דשמא דוקא גדר שעומד וניכר למעלה אבל חריץ לא מהני, אכן הרא"ש והראשון הוא החכ"צ בתשובה שהעלה בפלפול גדול דגם חריץ מועיל, וכ"כ הפמ"ג או"ח סי' שס"ב ע"ש, ובאמת כי אין צורך לפלפל בזה באשר הדבר מפורש בירושלמי להיתר, דברפ"ק דעירובין איתא ר' יעקב בר אבא ור' יוסא בשם ר' יוחנן עושה חריץ על פתח המבוי עמוק עשרה ורוחב ארבע ומתיר את המבוי, הרי מפורש דחריץ הוי מחיצה ע"ש במה"פ, ולענ"ד עוד יש להוכיח כן מש"ס דילן בגיטין דט"ו גידוד חמשה ומחיצה חמשה, ופרש"י אם הי' חריץ עמוק ה' והקיפוה מחיצה ה' אין מצטרפין להיות תוכו רה"י, ובתוס' שם הקשה דמ"ש מבור וחוליתו דאמרי' מצטרפין כו', ובאמת קושית התוס' חזקות, ובתחלת הענין כוונתי למ"ש המפרשים דאין כוונת רש"י על רשות החריץ בעצמו שהוא רואה פני עשרה, שבזה ודאי לא אמר רב חסדא דאין מצטרפין דמ"ש מבור וחוליתו, אלא הכוונה על המקום שהחריץ מקיף אותו שהוא אינו רואה פני עשרה בזה סובר ר"ח דאין מצטרף, והיינו דקאמר חריץ חמשה ומחיצה חמשה אין מצטרף שיהא המקום המוקף רה"י, ודוקא ע"י צירוף אינו מועיל לדידי' אבל כולו בגידוד מועיל גם לר"ח, וגם ע"י צירוף הופסק בש"ס דמצטרף, וכן הופסק הלכתא דמצטרף, הרי דלשיטת רש"י מבואר בש"ס דחריץ הוי מחיצה גם לענין שהמקום המוקף על ידו יהא רה"י, ובלא"ה דברי התוס' אינם מובנים דהא י"ל דר"ח פליג גם על הך דבור וחוליתו שזהו מימרא דר' יוחנן בשבת ומאי קשיא אי ר"ח יסבור גם התם דאינו מצטרף, וכן משמע להדיא מלשון התורי"ד בגיטין דמביא סייעתא לאמימר דמצטרפין מההיא דבור וחוליתו, ואי נימא דגם רב חסדא סובר התם דמצטרף א"כ בע"כ דהתם הוי ענין אחר שאינו שייך לדין דגידוד ומחיצה, מה ראיה מייתי מהתם לדין דגידוד ומחיצה, הא התם בבור וחוליתו גם ר"ח מודה דמצטרף, אע"כ דר"ח יפלוג גם בבור וחוליתו ושפיר מביא סייעתא דכמו דפסקינן דבור וחוליתו מצטרף ה"נ גידוד ומחיצה ודו"ק: ומה שחששת לדעת המג"א סו"ס שס"ג שצריך שלא יבקעו רבים ואם בקעי רבים מבטלי מחיצתא, הנה להמג"א גופי' אפשר לשלם לו מדויל ידו דהא מסיים התם דבעינן בקיעה של ס' רבוא וכל דלא בקעי ס' רבוא לא מיקרי רבים בוקעין ולא מבטלי מחיצתא, וזה לא שייך בזה"ז דליתא גבן ס' רבוא כאחד. והנה אף כי בהיתר זה דשו רבים וכולם פסקו דכל דלא בקעי ס' רבוא לא הוי רה"ר, וזהו ההיתר העיקריי שסומכין בזה"ז על היתר דצורת הפתח משום דלית לן רה"ר דאורייתא דלא בקעי השתא ס' רבוא כאחד כמבואר בפוסקים, אפ"ה בנ"ד אי אפשר לסמוך על היתר זה משום דנראה ברור שגם רש"י גופי' מרא דהאי דינא דבעינן ס' רבוא בוקעין כמ"ש במשנה דעירובין דנ"ט, גם הוא לא אמר הכי אלא דבעיר גופא בעינן ס' רבוא אבל בדרך שהוא מחוץ לעיר א"צ ס' רבוא גם לדידי', וכ"כ הרמב"ן שם להדיא בליקוטי עירובין וז"ל ושמא דעת הראשונים לומר שהאסרטיא שהיא כבושה חוץ לעיירות והולכין ממנה מעיר לעיר וממדינה למדינה עד סוף כל העולם אין מדקדקין בה בעוברין עליה ס' רבוא דהא דכו"ע הוא אבל בתוך העיר אין שם רה"ר עליה בלא ס' רבוא דתיהוי כדגלי מדבר עכ"ל, ומבואר דבדרך שחוץ לעיר שיד כל העולם שוה בה לנסוע עליה א"צ ס' רבוא מצויין שם תדיר, ועפי"ז יפורש גם דברי הריטב"א בעירובין שם דנ"ט לאחר שהביא מה שהרעיש ר"ת על רש"י דהיכי משכחת עיר של רבים שיתיישבו בה מתחלה ס' רבוא כאחד ועוד קושיות עצומות על רש"י כתב הוא ז"ל ליישב דאין כוונת רש"י שיתיישבו ס' רבוא כאחד דאף ירושלים בשלותה לא היו בה ס' רבוא אנשים כאחד תמיד, רק כוונתו שהיתה מופקרת ומעבר לס' רבוא אנשים מפני שהיתה רוכלת עמים ובאו לתוכה אנשים מאפסי ארץ והיה רה"ר שלה מעבר לס' רבוא ומופקרת להם ואף שאין באין לתוכה כאחד כיון שמוכנת ומופקרת להם היא רה"ר אף שיושביה מועטים כיון שמתוקנת בדרכים וסרטיות לבוא לתוכה מקצה האיים הרי היא עיר של רבים והיא רה"ר גמורה ע"ש, הרי שגם רש"י אין מצריך שיש בו ס' רבוא כאחד רק צריך רשות לרבים, והא תינח בעיר גופא שיש כמה דברים השייכים רק לאנשי העיר בלבד ואינם מפקירים אותם לפני כל האורחים הבאים לשם, בהו הוא דמצריך שיהא ס' רבוא יושבין בעיר גופא דאל"ה אין רשות של ס' רבוא שולט שמה, משא"כ דרך שמחוץ לעיר שמופקר הוא לנסיעה לכל העולם שיד הכל שוה לנסיעה התם והרי רשות של ס' רבוא שולט בהן ומיקרי ס' רבוא בוקעין דלא בעינן רק רשות של ס' רבוא ולא שיהיו בתוכה תמיד, ובכל העולם ודאי דאיכא ס' רבוא וכיון שיש רשות לכולם לנסוע בדרך הזה מיקרי ס' רבוא בוקעין. וע"ד החידוד היה אפשר להוכיח חילוק זה מן הש"ס, דבעירובין דכ"ב פריך הש"ס בבל נמי מקיף לה פרת מהאי גיסא ודגלת מהאי גיסא, ומשמע להדיא דהש"ס סובר דבבל הוי רה"ר, ואי נימא כפשטות דברי רש"י דמצריך שיהא ס' רבוא בוקעין כאחת, א"כ היכי משכחת דבבל יהי' רה"ר והא בבבל אין ס' רבוא מעיקרו כמו שאמר עולא בברכות דנ"ח נקטינן דאין אוכלסא בבבל תנא אין אוכלסא פחות מס' רבוא. אע"כ כהרמב"ן וריטב"א דגם לרש"י רק רשות של ס' רבוא בעינן ולא שיהיו בתוכה תמיד וכנ"ל. ורשות יש שפיר לכל העולם לבוא לבבל והוי חשוב ס' רבוא בוקעין, ולפ"ז כל הקולות שהקילו הפוסקים על סמך דאין לנו השתא רה"ר דאורייתא משום דלא בקעי ס' רבוא, הוא דוקא בעיר אבל לא בדרך שמחוץ לעיר שמופקר לנסיעה לכל הרוצה, ובנ"ד דהפרצה הוא בדרך מחוץ לעיר מיקרי שפיר ס' רבוא בוקעין בה, ובלא"ה נמי הא ידוע מ"ש ההג"א פ"ק דעירובין דאפי' לרש"י דמצריך ס' רבוא היינו רק לענין חיוב חטאת אבל לענין איסור סוברים כולם דאפי' אין ס' רבוא בוקעין הוי רה"ר ע"ש, ומכל הלין לא שייך בנ"ד לסמוך על היתר דאין ס' רבוא בוקעין וכמ"ש: ואף שכתבתי דאין לסמוך בנ"ד על היתר דאין ס' רבוא בוקעין, אפ"ה אין זה נוגע לבטל מחשבתך דבר תיקון העירוב, משום דבנ"ד א"צ כלל להיתר זה, דאין כאן איסור מעיקרו, דהא בעיקר דין אי רבים מבטלי מחיצתא העשויה בידי אדם איפלגו ר' יהודה ורבנן בעירובין דכ"ב ורק ר' יהודא הוא שסובר רבים מבטלי מחיצתא אבל רבנן פליגי דלא אמרי' רבים מבטלי מחיצתא וקי"ל כרבנן, ואפי' לר' יהודה לא אמרי' רבים מבטלי מחיצתא אלא כשלא נשתיירו שני מחיצות שלימות אבל כשנשתיירו שני מחיצות שלימות לא אמרי' מבטלי כמ"ש התוס' שם ד"ה קשיא וז"ל א"נ אפי' קסבר שלש מחיצות דאורייתא לא אתי רבים ומבטלי מחיצה שלישית כיון דאיכא שתי מחיצות שלימות ואפי' היכי דלא נשתייר שני מחיצות שלימות לא אמרי'