זקן אהרן חלק ב ל

סי' שס"ד, אלא שכ"ת חשש כיון שפתיחתן הוא ע"י עלעקטריי שאסור בשבת א"כ הוו אינן ראויות לנעול מצד איסור שבת ודמי לטיימי בעפרא דמבואר בעירובין ד"ו דלא מהני כיון שאינן ראויות לנועלם, והנה באמת זהו טעם של המפקפקים על היתר דלתות בטענתם שבזמנינו שמצד השלטון אין נותנים רשות לנועלם, ממילא אפי' ראויות לנעול לא הוו, אבל באמת גם בזה רבו המתירין על האוסרין, ובחבורי זקן אהרן ח"ר סי' כ"א כתבתי טעם פשוט להמתירין, דדבר פשוט הוא שיש לחלק בין מה שאינם ראויות לנועלם מחמת עצמם כההוא דטיימא בעפרא שמחוסר מעשה בגופם ובין מה שאינו ראוי לנועלם מחמת דבר אחר שגרם לזה כגון חוק התורה או חוק השלטון, שזה לא הוי חסרון דלא דמי לטיימא בעפרא שאינם ראויות לנעול בעצם ע"ש, וכבר ראיתי הובא לחלק כן בשם הגאון מוהרש"ק ז"ל וז"ל הנה העיקר ספק שלו הוא מכח דאינן ראויות לנעול מכח השרים ומכח איסור שבת כו' ועוד כיון דבאמת ראויות לנעול רק מכח איסור שבת אינן ראויות נחשב זה שפיר לראוי, ומה שחשש דהשרים אינם מניחים לנעול, גם זה אינו דומה, דבעינן ראויות לנעול, היינו שמצד עצמן יהיו ראויות לנעול, וזה שמצד עצמם הם ראויות רק מכח דבר אחד מבחוץ אינן ננעלות מכח גזירות השרים לא איכפת לן עכ"ל, ותיתי לי שזה שנים אחדות אשר כוונתי לדעתו לחלק כן: וזולת זה הא אפשר לפותחן ולנועלן ע"י עכו"ם, דאין לומר דאמירה לא"י גופא הוי נמי איסור שבות ואכתי אינן ראויות מצד איסור שבת, דזה אינו, דהא כיון דמה"ת אין בזה איסור לבטל המחיצה ומהני לענין שבת אע"ג דמדרבנן אסור, וראיה ברורה לזה מדברי התוס' שבת ד"ק ד"ה פירות מבטלי מחיצתא שהקשו היכי מבטלי וממעטי הני פירות והא אמרי' בפ' חלון כל דבר הניטל בשבת אינו ממעט ואפי' אי מיירי הכא בטבל שאינו ניטל בשבת מ"מ כיון דניטל מן התורה כו' ואמאי פטור ע"ש, אלמא דאע"ג דמדרבנן אינו ניטל מ"מ כיון דמה"ת ניטל מהני לענין שבת, ועיין עוד בתוס' גיטין דס"ד ד"ה שאני, ובאמת אין אנו צריכין בזה לראיה מדברי תוס' באשר בש"ס גופא מפורש כן, דבסוכה דכ"ג על המשנה דקתני העושה סוכתו ע"ג האילן או ע"ג ראש הבהמה ר"מ מכשיר ור' יהודה פוסל מ"ט דר"י אמר קרא חג הסוכות תעשה לך שבעה ימים סוכה הראויה לשבעה שמה סוכה שאינה ראויה לשבעה לא שמה סוכה ור"מ הא נמי מדאורייתא מיחזי חזי ורבנן הוא דפסלוה ע"ש. הרי להדיא דלר"מ דקי"ל כוותי' אם מיחזי חזיא מדאורייתא מיקרי ראוי אע"ג דמדרבנן אסור. ועוד ראיה מחולין פ' כסוה"ד ר' חיא נפל לי' יאניבה בכותני' א"ל שקול עופא כו' ואמרינן צא נחור א"ל ואקשי מ"ט לא אמר צא טרוף ומשני לא מיבעי קאמר לא מיבעי צא טרוף דשחיטה שאינה ראויה היא אלא אפי' צא נחור דהו"א אין שחיטה לעוף מה"ת וליבעי כסוי קמ"ל, אלמא דאי אמרי' אין שחיטה לעוף מה"ת חייב בכסוי הדם היכי דנחרו אע"ג דמדרבנן שחיטה בעינן ואסורה באכילה היכי דנחרו ואפ"ה קרינן בו אשר יאכל כיון דמה"ת ראויה לאכילה, והן אמנם דלכאורה יש להוכיח מן הש"ס להיפך דכל דבר שאיסור מדרבנן רביע עלי' מיקרי אינו ראוי גם מה"ת, והוא דבמשנה דסוכה דל"ד קתני אתרוג של תרומה טמאה פסול, והרי לדעת רש"י ותוס' תרומת פירות אינו אלא דרבנן ואפ"ה קתני פסול, וכתב הריטב"א וז"ל דאע"ג דתרומת פירות דרבנן כל היכי דקאי לשריפה כתותי מיכתת שיעורו ופסול מה"ת עכ"ל, אלמא דכל שאסור רק מדרבנן מיקרי אינו ראוי גם מה"ת, ועיין בשעה"מ פ"ח מהלכות לולב שהרגיש בסתירת שני המשניות הללו, דבעושה סוכתו ע"ג האילן קי"ל כר"מ כיון דמדאורייתא חזיא מיקרי ראוי אע"ג שמדרבנן לא חזיא, ואילו באתרוג של תרומה טמאה אמרו להיפך וכנ"ל. ואכן בחבורי לגיטין דס"ה יישבתי זה, דהכל תלוי באופן התנאי וכוונת הקפידה שקפדה תורה בהטלת תנאי זה, ולדוגמא תנאי שהטילה תורה לגבי כסוי הדם, אך אשר יאכל, דבעינן שיהא ראוי לאכילה, שם לא קפדה תורה שתנאי הזה יקוים במעשה שיאכלנו, דזה ודאי דלא בעינן ואפי' אם לא יאכלנו נמי מחויב בכסוי, ורק הקפידה הוא שיהא בו דין היתר אכילה ובשמו יהא ראוי לאכילה, ובכה"ג דדיינינן רק לענין השם אם מיקרי ויש לו שם ראוי לאכילה, שפיר אמרי' כיון דמה"ת ראוי לאכילה יש לו שם ראוי ומיקרי ראוי אע"ג שלבסוף לא יאכלנו מצד איסור דרבנן דרביע עלי', דבשלמא אם קפידת התורה היתה שיקוים זה במעשה, לאכלו ממש אז הוה אמינא מה מועיל שמה"ת ראוי הוא לאכילה כיון דס"ס לא יאכלנו מצד איסור דרבנן דרביע עלי', אבל כיון דזה לא בעינן שתנאי דאכילה יקוים במעשה ורק קפידת התורה הוא על השם שיהא בו שם היתר אכילה, בכה"ג אמרי' כיון דמה"ת ראוי לאכילה חייב שפיר בכסוי, דשם ראוי לאכילה ודאי יש בו כיון דמה"ת מותר. אכן בטעם דאתרוג של תרומה טמאה פסול מטעם דעומד לשריפה וכתותי מיכתת שיעורי', התם הוי עיקר הקפידה לא על השם כ"א על המעשה שלא יהא עומד לשריפה, וא"כ כיון דמדרבנן עומד הוא לשריפה ובודאי הוא שלבסוף ישרף וכל העומד לישרף כשרוף דמי, ומה יוכל אפוא להועיל בזה מה שמה"ת אינו עומד לשריפה כיון שידעינן ודאי שיושרף, יהיה מאיזה טעם שיהיה, ובחילוק הברור הזה מיושבים כל הסתירות ותמיהות שיש בדין זה, דבכ"מ אשר הקפידה הוא על הדין לא משגחינן על האיסור דרבנן, וכ"מ דהקפידה הוא על המעשה וכיון שהמעשה ודאי שיקוים כתיקון דרבנן, התם ודאי משגחינן על הדרבנן, ואם כי זה נכון מצד הסברא בכ"ז בחבורי שם הארכתי להביא כמה ראיות לחילוק זה, וממילא בנ"ד נמי דבשלמא אי הוי מצרכינן בדלתות שיהיו ננעלות ממש וכשיטת הרי"ף ורא"ש, אז באמת שלא היה מועיל בנ"ד מה שאפשר לנועלם ע"י עכו"ם ואע"ג דמה"ת אין איסור בזה אפ"ה כיון דס"ס לא יהיו ננעלות מצד איסור דאמירה לא"י, אבל באמת הא קי"ל דלא בעינן שיהיו ננעלות בפועל אלא שיהיו ראויות לנעול וכמ"ש מהר"ם מרוטנבורג הביאו המרדכי ר"פ הדר ובד"מ או"ח סי' שס"ד דהשתא לדידן דאין לנו רה"ר דאורייתא דלא בעינן כ"א ראויות לנעול אע"ג שאין ננעלות בשום זמן, וראויות לנעול ודאי דמיקרי כיין שמה"ת אין איסור שפיר מיקרו ראויות לנעול וכמ"ש וז"ב מאוד. וגדולה מזה מבואר בתשובת ברית אברהם סימן ט"ו אות ה' שאפי' בזמן שהדלתות מוטבעות בחורף ברפש וטיט קרוש מחמת הקרח כתב להתיר ולסמוך על הפוסקים שמתירין הקרישה בנהר קרוש לחשבו למחיצה ע"ש. ואם כי בזה איני מודה לו די"ל שאפי' מתירי הקרישה יודו בדלתות הראויות לנעול מוטבעין ברפש קרוש דאסור. דלא דמי לנהר קרוש דהתם בלא הקרישה כבר היה מחיצה חשובה ולכן אין הקרישה מבטל לה אבל בדלתות הראויות לנעול הרי לאו מחיצה הם באמת אלא שאנו חושבים אותם כמחיצה משום דראויות לנעול וכיון מנקרשו ואינם ראויות לנעול איך נחשבם כמחיצה, ואמנם היינו דוקא כשהם מוטבעות