זקן אהרן חלק ב כח

דמלאכת עלעקטרי לא גרע מהדלקת החמה. וראיה זאת הי' ראי' עצומה לאסור, אלא שכלל הוא בידנו דאין למדין הלכה מדברי אגדה. ונהפוך הוא אם תבוא ללמוד ממהלך החמה לאיסור אמינא להיפך, דהא ידוע דהקב"ה מחדש בכל יום מעשה בראשית בסדר הילוך המאורות וכמ"ש לעושה אורים גדולים. אשר עשית לא נאמר אלא לעושה, בהוה, שעושה השתא, וכן אנו אומרים המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית והביא ראיה מקרא זה דכתיב לעושה בהוה. וא"כ יקשה להיפך היאך הוא מחדש ומסדר בכל יום סבוב מהלך האורים ואפי' ביום הששי גופא, והא לעת ערב כשיחזור למעריב יבוא לידי כבוי ולמחר בבוקר יבוא לידי הדלקה. א"ו משום דבאמת אין איסור כיון דמתכבה ונדלק מעצמו, וא"כ יש ללמוד היתר מזה ואמנם גם היתר אין ללמוד מדברי אגדה, ובנוגע לדינא בנ"ד נאמנו לנו דברי הגאונים מהר"ם שיק ובעל שואל ומשיב שהחליטו הלכה למעשה שמותר להעריך הכלי שעות בע"ש כדי שידלוק או יתכבה על הנר בשבת ותו לא מידי: והנני הדו"ש ומברכו בברכת אהרן וואלקין. סימן טז ב"ה יום ד' ז' אייר תרצ"ו פינסק. שלום ורוב ברכה לידידי הרב וכו' מהו' יהושע אליעזר הלוי שליט"א עפשטיין אב"ד דעיר חמעקניק. כל מכתביו עם דברי התורה נתקבלו ולא השבתי מפני רוב הטורד ובטוח אני אילו ראה כ"ת וידע בטרדא דידן לא היה מתרעם, אכן עתה כאשר הגיעני מכתבו זה האחרון בצירוף השאלה אמרתי כולי האי ודאי לאו אורח ארעא הוא לזלזולי בכבוד ת"ח מרא דאתרא, ולמרות טרדותי העצומות הוכרחתי להגביל שעה ולעיין בהם, ועל של אחרון אפתח ראשון, בדבר המקרה הנורא אשר קרה בעירו כי פוקר אחד מטורף בא לביהמ"ד בלילה ולקח ס"ת מאה"ק שלא היה סגור והשליכה על הארץ ושבר העצי חיים ופשט מעליה כותנתה כתונת הקדש המעיל והמטפחת והשליכן ארצה וכאשר הרגישו השמשים בזה ומצאו כל הנ"ל, בבקר באו הגבאים אל כ"ת לשאול כדת מה לעשות בתקון תשובה על עלבון התורה, יצא הוראה מאתכם בצירוף הסכמת שני הדיינים שכל אנשי העיר יתנו פדיון תענית חמשה גדולים מכל נפש על קופת רמב"ן ות"ת וישיבה דעירכם ואנשי העיר קבלו זה ברצון גמור, רק כעבור ימים אחדים יצא אחד מתוך העדה לערער על פסק דין הזה ועוד גילה קלונו ברבים להדביק מודעות בשערי העיר כי אין חיוב להתענות רק למי שהיה בשעת מעשה ומודעא כזאת עשה רושם בעיר להבאיש ריח כת"ר: והנה אף כי אש תוקד בקרבי על המורה שלא לצדקה הלזה שיצא לחרף מערכות אלקים ולחלק תורתינו לשתי תורות, בה בשטה שכ"ת ובית דינו הורו כהלכה לפי צורך השעה, ומה מאוד קשה לפני לא רק להסכים לדבריו כ"א גם לתרץ דבריו, בכל זה בתוה"ק אמת כתיב בה ולכן לא אוכל לכחד תחת לשוני מה שנראה לי בעיקר הדין, הן אמנם ראיתי בכמה ספרי האחרונים שהחמירו בכה"ג להכריז תענית על כל הקהל מפני שבס"ת כולם שייכים והראום מן השמים שכולם צריכין תשובה ואפי' אותן שלא היו בעת מעשה, אכן לבבי לא כן ידמה וכמו שאבאר, דהנה מלישנא דרב הונא במו"ק דכ"ו הרואה ס"ת שנשרף חייב לקרוע כו' משמע דאין לחייב כ"א את הרואה בעיניו ממש את מעשה הנפילה אבל לאותן שלא היו בעת מעשה רק אח"כ שמעו מפי אחרים כי נבלה נעשתה בישראל לבזות בתו של הקב"ה היא תוה"ק אין עליהם חיוב זה, והכי מוכח להדיא מלשון רש"י שעל הרי"ף במו"ק שם בד"ה לא אמרו וז"ל לא אמרו לקרוע על ס"ת אלא בשריפת ס"ת בזרוע שרואה זה בעיניו ששורפין אותו כו' עכ"ל, וגם האו"ז ח"א סי' תי"ח כתב כלשון רש"י ממש, הרי שדייקו לפרש דדוקא כשראה הנפילה בעיניו הוא דחייב, והאגודה במו"ק שם פסק כן להלכה וז"ל ועל ס"ת שנשרף הרואה שנשרף בכח כמעשה דיהויקים אבל נשרף באונס או שומע ולא ראה אינו קורע עכ"ל. ועיין בתשובת חכ"צ סי' י"ז שכתב בזה"ל להדיא דכל עיקר חיוב קריעה אינו אלא לעומד ורואה באותו פרק ובאותו מקום כמעשה שהיה במלך יהודה אבל שמיעה או ידיעה בלא ראיה לא ע"ש, והרחיד"א בספרו ברכי יוסף תיו"ד סי' רפ"ב הגדיל עוד להקל דגם ברואה שנפל הס"ת אין חייב להתענות ורק מי שנפל מידו הוא דחייב ע"ש, ולאו יחידאה הוא בדין זה אלא שגם בגדולי הפוסקים האחרונים לא נמצא שום דעה להחמיר על הרואה וכמ"ש בתשובת זכר יהוסף סי' ל"א ע"ש, וממקור דהאי דינא והוא הס' משפטי שמואל שהביאו המג"א סו"ס מ"ד נמי מוכת כן שכתב טעם למנהג שנהגו להתענות בנפילת ס"ת או תפילין וז"ל דע שתפילין יש בהם קדושה גדולה וראוי להזהר בהן וכל זמן שהן עליו צריך שלא יסיח דעתו מהן וכשנופלים מידו שייך בהן זלזול ודינם שוה לס"ת כמבואר במו"ק שם ע"ש, וכיון שהם כמו ס"ת וכי יסתפק אדם שנפלו מידו שלא יתענה כו' עכ"ל. וכיון שהתענית בא לכפר עון הזלזול קדושה, ממילא שאין לחייב רק להמזלזל לבדו שפשע אבל מה שייכים הרואים בזה, אלא דבנ"ד היה נראה דהרואים חייבין להתענות וכההיא דמו"ק שם דאמר להדיא הרואה ס"ת שנשרף, הרי להדיא דהרואה חייב, ואם כי אמרו שם דדוקא כמעשה שהיה דהיינו שנקרע בזרוע אבל באופן אחר לא, וכ"ש לדברי הירושלמי שם שכתב דאין קורעין אלא על ס"ת ששרפו מלך ישראל בזרוע, אבל הא הב"י ביו"ד סי' ש"מ כתב דמלך לאו דוקא אלא כל שנקרעה ע"י אדם במזיד חייב משום חילול השם, ובנ"ד נמי הא התורה נתבזתה ע"י אדם מישראל שהשליכה במזיד להכעיס דאין חלול השם גדול מזה, ובודאי דכל הרואה חלול השם וביזוי קדש יבכה ויתענה ע"ז, ועוד אפשר למילף זה מק"ו השתא הרואה בחלום ס"ת שנשרף דחייב להתענות אפי' בשבת כמבואר באו"ח סי' רפ"ח, אף דבזה י"ל דהחלומות שוא ידברון, כ"ש כשרואה כזאת בעיניו בהקיץ דחייב להתענות, ואין לדחות ולומר דבנ"ד הא לא נגע בגוף הס"ת, רק העצי חיים שיבר ופשט את מעילה, והתם במו"ק הא אמרו דרואה ס"ת גופא שנשרף ואין ללמוד מהתם לנ"ד דבגוף הס"ת היינו הגליונות והכתב לא נגע לרעה, דזה אינו דהא זה גופא שהשליכה במזיד על הרצפה אין בזיון גדול מזה ולא גרע מנקרעה או נשרפה, והפוסקים הלא למדו דין דנפילת ס"ת מהך דין דרואה שנשרפה או נקרעה מכלל דבזיון דנפילה שוה לבזיון דשריפה, אכן עכ"פ דיינו שנחמיר על הרואה בעיניו נפילת הס"ת, אבל מי שגם בעיניו לא ראה בבזיונה רק מאחרים שמע ודאי שאין להחמיר בזה אפי' ממנהגא, וראיה לזה משבת