זקן אהרן חלק ב כז

בווארים פלאש דהוי כלי שני ממש וגם בתחלה מקררת ע"י הדפנות ולבסוף אינה מעמדת חומה לגמרי אלא מהקררת מעט מעט וכמ"ש, דלא נאמר כמה שיעור יומשך ההתקררות ואפ"ה כיון שמקררת דין כלי שני גמור אית לה ולא גזרו בה מעיקרא ולענ"ד אפשר לסמוך ע"ז ולהתיר: ובאין עוד הנני המברכו בברכת אהרן וואלקין. סימן טו להרב הנ"ל. ע"ד שאלתו אם מותר בעש"ק לערוך זייגער שיש לו קישור עם הליצניק של אור העלעקטרי שכשיגיע שעה הנרצה יופתח זרם העלעקטרי ויודלק האור או יסגיר זרם העלעקטרי ויכבה האור, ומהו מלאכה הזאת שנעשה ע"י ישראל אי הוי מלאכה גמורה או אינה אלא גרמא, ואם גרמא, למה הוא דומה אי דמיא למ"ש המג"א סי' רס"ה סק"ז דאסור ליתן מים בע"ש לתוך הקנה שעומד בו נר שעוה או חלב כדי שיכבה כשיבוא עד המים שזה אסור ע"ש, או דדמי לתוחב הנר בע"ש לחוך החול וכיו"ב בענין שכשיגיע האור לשם ימנעהו מלדלוק יותר ויכבה מאליו שגרם כבוי הוא ומותר כמ"ש האחרונים ובש"ע הרב שם: והנה בעיקר הספק אם המלאכה זאת שנעשה ע"י ישראל הוי מלאכה גמורה או אינו אלא גרמא תמיהני מה מקום ספק בזה, הא אפי' במוציא אש מן עצים ואבנים דשנינו במשנה ביצה דל"ג אין מוציאין את האור לא מן העצים ולא מן האבנים פרש"י משום דדמי למלאכה שבורא אש ביו"ט וכ"כ הרע"ב שם ומלשון זה הוכיח הפמ"ג או"ח סי' תקי"ב במש"ז ס"ק א' דמשמע שאינו אלא מדרבנן ומלאכה גמורה ליכא דמכה בברזל על אבן וכדומה ויוצאין נצוצי אש לאו הבערה והדלקה הוא רק נראה כמלאכה ע"ש, ואם על הכאת ברזלים ואבנים כתבו שאין זה מלאכה, כ"ש אור הברקי שהאדם עצמו אינו עושה שום מלאכה כ"א שמניע החוט אשר בו כח זרם אור הברקי ומקרבו מעט ע"י המפתח והחוט אשר בו זרם אור הברקי מביא האור בעצמו, ודאי שאפי' ישראל גופא היה עושה את עצם הדלקה, שאין זה מלאכה גמורה וגם לא דמי למלאכה ואינו אלא גרמא, כ"ש בנ"ד דעצם ההדלקה נעשית ע"י עכו"ם בבית החרושת ע"י אומנים עכו"ם לצורך כל תושבי העיר והישראל אינו אלא כגורם שהניצוצות יתפשטו גם להחוטין שבבית זה, וא"כ מה דמיון הוא למוציא אש ע"י אבנים שיד האדם וכחו הוא המוציא כח האש. ובכגון דא אפשר להביא מש"ס דביצה דכ"ב דשרי, של בית ר"ג מביאין ערדסקאות ומעשנין אותם מעיו"ט למחר פותחין נקביהן ונמצא הבית מתגמר מאליו וא"ל אף בשבת מותר ע"ש, דאין לחלק ולומר דהתם שאני שעיקר פעולת האיסור שיש בזה והוא דליקת המוגמר כבר נעשה בעיו"ט אלא שלא היה אפשר לקבל הנאה מזה מפני שנסתמו הנקבין וביו"ט אינו אלא שמסיר את המחיצה ופותח הנקבים, משא"כ כאן פעולת הדלקת חוטי העלעקטרי שבתוך החוטין וכבויין בא בשבת גופא, דהא למה שבארתי שגם בזה עיקר ההדלקה נעשית בבית החרושת אשר אש תמיד תוקד בו ויום ולילה לא ישבת, וגם בע"ש היה דולק והניצוצי אור היו בבית החרושת אלא שבשביל שנסתמו החוטין שבתוך הבית לא הגיע בית החרושת להם ובשבת נפתח הסתום ובא האור מאליו, א"כ דמי ממש להך דערדסקאות של בית ר"ג דשרי אפי' בשבת, וממילא שגם חשש שחשש כ"ת לדעת הראב"ד שפי' טעם דאין מוציאין אש ביו"ט משום נולד וכ"כ רש"י במשנה שם, דהכא אור העלעקטרי הוכן כבר ואינו מוליד שום דבר בשבת, ולא דמי למוציא אש מן האבנים שהאש טמון באבנים והאדם ע"י מלאכתו מוציאה ומולידה מן האבנים, ושמא י"ל דבנ"ד יתחייב לא משום הולדת האש כ"א משום ההבערה שמבעיר את החוט אשר בתוך המנורה ולכן נהי דהולדת האש ליכא הכא כמ"ש דהאור כבר מוכן בבית החרושת אבל אכתי מבעיר חוט חדש וה"ז דומה למבעיר פתילה חדשה מן האור הדולק כבר, ולא דמי לההיא דערדסקאות דהתם אין עושה פעולה חדשה כ"א מוציא מה שהוכן כבר משא"כ הכא מדליק חוט חדש, ואכן אין לי ידיעה בחוקי העלעקטרי ואפשר שגם הכא אין החוט בוער כלל אלא שהאור שהוכן כבר מתגלה גם במקום זה, ועכ"פ מלאכה גמורה ודאי שאינה ולכל היותר אינה אלא גרמא דלא גרע ממוציא אש מן האבנים דאינה מלאכה גמורה וכמ"ש, וממילא שגם מה ששאל לאיזה גרמא מדמינן אם לנותן מים בתוך הנר או לתוחב לתוך החול, פשוט דלנותן מים לא דמי דהתם לאו גרמא הוא אלא מכבה ממש וכמ"ש המג"א סי' תקי"ד ס"ק ח', ואי מדמית, לתוחב לתוך החול דמי דמונע שלא יבעיר יותר, וכיו"ב הובא בבה"ט שם באותן הנרות שיש להם צווענגלעך שאין הנר דולק אלא עד שיגיע לצווענגיל שמותר לתת הנר בתוכו קידם שמדליקין, וה"נ דמי לזה דמעמיד הזייגער בערב שבת דשרי. וגדולה מזה נ"ל דאם לא מצד איסור תיקון הזייגער ורק מצד איסור כבוי היה שרי לעשות כן אפי' בשבת גופא, דאין איסור לעשות גרמא בשבת כ"א כשבגרמתו נעשית המלאכה מיד משא"כ אם ע"י גרמתו נעשית המלאכה לאחר שעה או שתים באותו יום גופא פטור, וראי' לזה מב"ק ד"ס גבי זורה ורוח מסייעתו דחייב אעפ"י שאינו אלא גרמא והא גרמא בשבת פטור כמבואר בשבת דק"כ לא תעשה עשייה הוא דאסור הא גרמא שרי אע"כ דבזורה דבגרמא שלו נעשית המלאכה מיד חייב דמעשה דידי' הוא דחשוב, והא דגרמא פטור היינו בגורם שהמלאכה תהא נעשית לאחר זמן, וכ"ש בנ"ד שעושה הגרמא בע"ש והמלאכה נעשית שוב בשבת דאין בזה איסור דאורייתא: והנה כלך אצל אגדה שם נמצא לכאורה איסור גמור בכה"ג, והוא דבמד"ר פ' בראשית איתא דערב שבת בראשית לא שקעה השמש ולכן לא כתיב ויהי ערב ויהי בקר יום השביעי כמו בכל יום משום דביום ההוא לא היה ערב לפי שלא שקעה בו השמש ע"ש, ולמה באמת נשתנה שבת בראשית משבתות דעלמא ראיתי בספרי אגדה דבר מושכל עפמ"ש בילקוט סוף ישעיה כשהחמה מגיע למעריב רוחץ באוקינוס ונרותיה מתכבין וכשיבא למזרח ורוחץ בנהר דינור השמש מדליק נרותיה, והשמש הלא נתלה ברקיע ביום ד', דעד יום הששי ערב שבת לא נשאר כ"א שתי ימים, והא קי"ל דאין מפליגין בספינה תוך ג' ימים לשבת דאף אם הלך בשבת מעצמה מ"מ הוי כמכוון שתלך בשבת כמבואר באו"ח סי' רמ"ח ולכן לא שקעה שמש בע"ש בראשית לפי שאחר שנתלו ביום רביעי המאורות אם היה השמש סובב בליל שבת הוי כאילו כוון מלאכתו בשבת לכבות ולהדליק ולכן לא שקעה כלל בערב שבת בראשית. הרי דאפילו במקום שהמלאכה של הדלקה נעשית מאליה, ובנהר דינור מוכן הנר מעיקרא ואפ"ה אסור, ובודאי