זקן אהרן חלק ב כו

המתכת שוב נצטנן ונתקשה כבראשונה אם תזר והתכהו שנית באש דחייב על הבישול נמי, ואם כי א"צ לראיה ע"ז מרוב פשיטותו בכל זה ראיה ברורה יש ע"ז והבערת בת כהן יוכיח דאי"א בשבת משום דלא דחי בשבת כמבואר בסוגיא דיבמות ואמאי הרי אפשר בפתילה של אבר דכבר נתבשל בע"ש וכבר נצטנן ויבשלו אותו בשבת פעם שני ואין בישול אחר בישול וכמו שהקשו המפרשים, אע"כ דבמתכת אין אומרים כן כיון דמשנצטנן נתקשה כ"כ ונעשה כקודם הבישול ממש ופעולת הבישול הראשון חלף עבר עד שאין רשומו ניכר בו עוד משו"ה חייב על בישול שני כמו על בישול ראשון: והשתא דזכינו לדון יצא כנוגה. צדקת הפוסקים המפשרים בדין דאין בישול אח"ב בין לח ליבש, ובלח גופא בין צונן לחם הכל בטעם ומשפט צדק, דבשלמא בדבר יבש דפעולת ומטרת הבישול אינו כ"א לרכך המאכל וכיון שע"י בישול ראשון נתרכך והריכוך הזה לא יתבטל עוד לעולם, ואפי' אם יצטנן נמי אפ"ה הריכוך לעולם עומדת, א"כ ממילא אין הבישול השני פועל בו שוב שום שינוי משו"ה אמרי' בו דאין בישול אח"ב, משא"כ בדבר לח דתחלת מטרת הבישול לא היה לצורך ריכוך אלא לצורך חמום. ולכן כל זמן שהחמימות קיים ניכר בו עוד רושם בישול הראשון אבל אם נצטנן הרי אין פעולת בישול ראשון שוב ניכר בו ודומה למתכת שנצטנן ונתקשה, ולהכי חייב תו על בישול השני דבישול שני פועל בו כבישול ראשון ממש, וניחא נמי לפי"ז שיעור החמום שנתן הסמ"ג דוגמת מאכל בן דרוסאי, כיון דהחמום בדבר לח עומד במקום בישול בדבר יבש, ולכן כמו שביבש אף אם לא נתבשל כל צרכו אלא כיון שנתבשל כמאב"ד וכמה אנשים אוכלים בבישול הזה חשוב תו כמבושל לענין שלא יתחייב תו על בישול שני, ה"נ בדבר לח כשחם כ"כ כשיעור שכמה אנשים שותים כן חשוב כמבושל אע"ג שאין היד סולדת בו ואין חייב תו על בישול שני אף שמרתיחו יותר והדברים מאירים בעזה"י. ולפ"ז הכא בנ"ד דמיירי ודאי שהמים לא נצטננו עוד לגמרי דאי נצטננו לגמרי מה תועלת בהטמנה זו שמטמינה בוואוים פלאש, ובע"כ שהמים חמין וא"כ אין בישול אחר בישול, ולשיטת הרשב"ם דהטמנה משום בישול ליתא הכא לאיסור הטמנה, כן היה נראה לכאורה לצדד היתר: אכן שוב ראיתי דאי"א לסמוך על היתר זה דמלבד שכל רבותינו הראשונים דחו לשיטת רשב"ם, וגם אינו מובן איך שייך הטמנה בדבר שלא נתבשל כל צרכו והלא אינו מקום בישול, וגם לפי שני הטעמים שנתן הירושלמי על גזרת הטמנה אסור אפי' בבישול כל צרכו ע"ש, וכ"כ בשירי קרבן על הירושלמי רפ"ד דמירושלמי מוכח דלא כרשב"ם, ואמנם אפי' הרשב"ם גופי' בע"כ דדוקא בהטמנה דמבעוד יום בדבר המוסיף הבל הוא דקאמר דוקא בבשיל ולא בשיל אסור הטמנה ולא בבשיל כל צרכו, אבל בהטמנה דשבת גופא בדבר המעמיד הבל אפי' בבשיל כל צרכו נמי אסור וכמ"ש הגר"א והפמ"ג בסי' רנ"ז: ולכאורה היה אפשר לצדד היתר אתר עפמ"ש בתוס' שבת דל"ט בשם הר"י דמה שמטמין הצונן בחמין לא הוי בסוג הטמנה ע"ש. וביאור הדברים דהטמנה לא הוי רק אם מטמין הכלי שבו המאכל או המשקה תחת דבר שאינו מוסיף הבל אבל במקום שמטמין האוכל או המשקה גופא וכמו בנ"ד דשופך החמין לפלאש, זה מיקרי הטמנת המים ולא הטמנת הכלי ובזה לא גזרו דלא גזרו אלא הטמנת הכלי ולא הטמנת האוכל, אכן גם סברא זו כבר הובא בשו"ע של הרב ז"ל במהדורא בתרא השייך לסי' רנ"ט ודתי לה והוכיח מהא דאסרו להטמין ביצה אע"ג שהיא גוף האוכל, ודוחק לומר דכיון שהוא בקליפה הוי הקליפה במקום כלי והוי כמטמין הכלי ע"ש, וגם התוס' גופייהו שכתבו כן דלא שייך הטמנה במים כתבו הטעם משום שמעורב ולא משום דהטמנת אוכל לא חשיבה הטמנה: אמנם שוב ראיתי דספיקו של כ"ת מעיקרא אינו, וההיתר הראשון משום דהווארים פלאש הוא כבר כלי שני שנשפך לתוכה מכלי ראשון שנתבשלו ובכלי שני ליתא לגזירה דהטמנה כל עיקר כמ"ש בשבת דאם פינה מותר השתא אוקורי קמיקר לה ארתוחי מירתת ה, ורק מה שחשש כ"ת שמא היינו דוקא בכלי שני דעלמא שהדפנות מקררות ושייך לומר השתא אוקורי כו' משא"כ בווארים פלאש אין הדופנות מקררות ואדרבה מעמידין את החום י"ל דאסור, חשש זה אין לו שום יסוד דגם הווארים פלאש ודאי שהדפנות מקררות ברגע הראשון לשפיכת המים מכלי ראשון וירד מדרגת החום מכפי שהיה מקודם בעודה בכלי ראשון שנתבשל, ואינה אלא מעמיד החום שלא יוסיף להתקרר מאויר, אבל ברגע הראשון ודאי שהדפנות הועילו לקרר מכפי שהיה בכלי שנתבשל ורק שאח"כ אינם מוסיפים לקרר ונמצא דהוי הטמנה לחום כלי שני וזה ברור. ועוד שגם אח"כ בעודן המים בווארים פלאש הולכות הלוך וקרור אלא שלא במהירות כבכלי פשוטה דבכלי פשוטה מתקרר למשל בחצי שעה ובכאן נמשך החמימות כחצי יום, אבל הלא נראה בחוש שגם בווארים פלאש מתקרר מעט מעט, א"כ גם כאן שייך טעם האמור בש"ס השתא אוקורי מיקר לה וכו', דאטו נאמר שיעור זמן על התקררות כמה יומשך עד שתתקרר אלא כל כלי שמקררת ואינה מעמדת שיעור ומדרגת החום שהי' בכלי הראשון הוי דין כלי שני ושייך גבה סברת הש"ס השתא אוקורי וכו' וליתא בה משום הטמנה, והדברים פשוטים וברורים, ובאמת א"צ לכל זה ובלא"ה אפי' היה כלי כזה שלא היתה מקררת כלל והחזיקה החום באותה מדרגה שהיה בכלי ראשון שנתבשל בתוכה ממש, אפ"ה כל שפינה מכלי לכלי ליתא בה תו איסור הטמנה וכמ"ש המג"א סי' רנ"ז ס"ק י"ד בשם הרמב"ם ור"ן וכ"כ הט"ז שם סק"ה, וביותר ביאור כתב הפמ"ג שם על דברי הט"ז וז"ל כלי שהוריק מכלי ראשון ונתבשל בו אף שנתן לכלי ראשון ריקנית ועדיין יד סולדות בכלי ראשון שאז לא הוי דין דכלי שני ועדיין מבשלים כה"ג אפ"ה כל שאין באותה קדירה שנתבשל בתחלה ליכא למגזר שמא ימצא ע"ש, ונ"ל להביא ראיה ומקור לדבריהם מירושלמי דשבת פ"ג ה"ד ומעשרות פ"א ה"ד דר' יוסי אמר התם דהחילוק בין כלי ראשון לכלי שני הוא מה שבכלי ראשון אין היד שולטת ובכלי שני היד שולטת וכלומר דמדרגת החום אינו שוה בשניהם ובכלי ראשון חומו יותר חזק מכלי שני עד שאין היד שולטת. ור' יונה אמר דאפי' אם בכלי אחר נמי אין יד שולטת ומדרגת חומו שוה כמו בכלי שני שנתבשל אפ"ה שרי דרק לכלי ראשון עשו הרחקה ולכלי שני לא עשו הרחקה, והדר מביא ראיה לר' יונה ע"ש. הרי להדיא דכל דבר דהוי רק משום הרחקה, רק לכלי שנתבשל בתוכה עשו ולא לכלי האחר אע"ג שגם הוא כלי ראשון וכמו בההיא דירושלמי פנכא דגרוסא דמפני לה מאתר לאתר דכשהם נתונים בקערה הוא מפני אותם ממקום זה למקום אתר והרי שניהם כלי ראשון ואפ"ה כל שלקחוה ממקום זה שנתבשל לא גזרו שוב, ולפ"ז כ"ש