זקן אהרן חלק ב כה

בכל העולם לעשות זה לסימן, ודאי דחיוב גמור הוא מה"ת דעכ"פ חולדה דכותב הוה אפי' לת"ק, וגדולה מזה היה אפשר לומר דהוי אב מלאכה אפי' לת"ק דבעי' כתב, דציור תמונה הזאת כיון דנהגו כו"ע לעשות זה לסימן מובהק הוי זה ככתב אע"פ שבאמת אין זה כתב, דבכל מלאכה דשבת רואין על רובא דאינשי אם מחזיקין זה למלאכה וכמו בנושא על כתיפו דחייב שכן משא בני קהת, וה"נ כיון שכן נהגו כולם לעשות זה לסימן הוי ככותב. וכעין ראיה מירושלמי דשבת פי"ב ה"ד הקורע על העור חייב הרושם על העור פטור אמר להן ר' אליעזר והלא בן סטדא לא הביא כשפים ממצרים אלא בכך אמרו לו מפני שוטה אחד אנו מאבדין כמה פקחין ע"ש, הרי שדוקא מפני שרק אחד היה שעשה כן ואמרי' דבטלה דעתו לגבי כל העולם דלא כתבי הכי אבל אם הרבה היו עושין כן' הוי חשיב זה כתב, וא"כ בנ"ד דכל העולם נהגו לסמן סימן זה ודאי דחייב. ואפשר משום כותב. אבל משום רושם ודאי דחייב לכו"ע ותו לא מידי: ואם עכו"ם אוחז באצבעו ומניחו בכה"ג פשוט דהישראל פטור מחיוב דאורייתא וכמ"ש הרמב"ם שם קטן אוחז בקולמס וגדול אוחז בידו וכותב חייב, גדול אוחז בקולמס וקטן אוחז בידו וכותב פטור, וכן מבואר שם בתוספתא, ופשוט דלאו דוקא קטן הוה"ד עכו"ם כה"ג דחייב רק הכותב וכ"כ במנ"ח בכללי ל"ט מלאכות אות ל"ד ע"ש ובשו"ע או"ח סי' ש"מ במג"א סק"ז שם: ובאין עוד הנני הדו"ש מברכו בברכת אהרן וואלקין. סימן יד ב"ה יום ב' י"א שבט תרצ"ה פינהק: כבוד הרב מהו' מנחם אריה לאנדסבערג נ"י אטוואצק. ע"ד שאלתו אם מותר לשפוך בשבת חמין לתוך ווארים פלאש שמחזיק חומו זמן רב. וצד הספק הוא משום דבשבת גופא אסור להטמין אפי' בדבר שאינו מוסיף רק מעמיד הבל, ובווארעם פלאש הרי מעמיד את ההבל, ואין לצדד היתר משום דכבר נפנו המים מכלי שנתבשל לתוך הווארעם פלאש ובכה"ג מותר כמבואר בש"ם שבת דנ"א ובשו"ע או"ח סי' רנ"ז סעיף ה', די"ל דהיינו דוקא כשנפנו המים לכלי שני דעלמא דהדופנות מקרר להתבשיל וי"ל השתא אקורי קא מוקיר לי' כו' כמבואר בש"ס שם, משא"כ ווארעם פלאש אין הדופנות מקררות ואדרבה מעמידין החום י"ל דאסור. זהו תכן השאלה: ולכאורה היה אפשר לצדד עפמ"ש התוס' בשבת ר"פ במה טומנין דעיקר גזירה דהטמנה הוא דוקא בדבר דבשיל ולא בשיל אבל דבר חי או גם נתבשל כל צרכו מותר בהטמנה, ובשו"ע שם כתב בזה"ל ויש מקילים ואומרים דכל שהוא חי לגמרי או נתבשל כל צרכו מותר בהטמנה כמו בשיהוי וכמ"ש לעיל סי' רנ"ג ובמקום שנהגו להקל עפ"י סברא זו אין למחות בידם כו' ע"ש, הרי שרבותינו בעלי השו"ע גופא פתחו פתח להיתירא במקום שנתבשל כל צרכו וזהו שיטת רשב"ם. וכפי הנראה דמפרש דגזירת הטמנה לא היה משום מבעיר הגחבים שיחתה אותם רק מכת בישול לבד וסובר דלא גזרו רק בלא נתבשל לגמרי דאז חייב משום בישול אבל בנתבשל לגמרי דליכא משום בישול לא גזרו. ולפ"ז בנ"ד שהמים כבר נתבשלו כל צרכן ליכא משום הטמנה. ואין לומר דהא קי"ל דבלח יש בישול אחר בישול, דהא בלא נצטנן לגמרי אין בישול אחר בישול אפי' בלח וכמ"ש הטור או"ח סי' שי"ח ע"ש, ואם כי זה אינו מובן וצריך טעם מה חילוק יש לענין בישול בין חם לצונן וממ"נ אם חוששין להפוסקים דיש בישול אחר בישול בלח, גם כשהוא חם קצח ולא נצטנן לגמרי יהא אסור. ולהפוסקים דאין בישול אחר בישול בלח, גם בנצטנן שרי, ועיין בפמ"ג שם ובב"א שנתקשו באמת בזה. וגם לא ביאר הטור מדרגת החמום שצריך להיות בזה, ומלשונו שכתב אם לא נצטנן לגמרי משמע דכל שהוא חם קצח אין בו תו משום בישול אחר בישול, והסמ"ג אמנם ביאר ופירש יותר דאם לא נתקרר הוי דוגמת כמאכל בן דרוסאי, וכ"כ התה"ד סי' ש"י בשם המרדכי והגה"מ ע"ש, וכל זה אינו מובן מה ענין מאכל בן דרוסאי לכאן שהתבשיל כבר נתבשל כל צרכו, ואמנם בחבורי זקן אהרן ח"ר סי' ט"ז כבר בארתי זה בטוב טעם והוא דיסוד הדבר דאין בישול אחר בישול הוא משום דכל בישול צריך פעולה ושינוי דמינכר בדבר שנתבשל דמשו"ה אסרה תורה לבשל משום דע"י הבישול נשתנה הדבר מכפי שהיה קודם הבישול ולכן אין בישול אחר בישול דכיון שהבישול הראשון כבר הספיק לשנות הדבר, נמצא דבישול השני לא פעל כלום ולא עשה שום שינוי דמינכר בדבר שנתבשל, אבל מי כהחכמים יודעי פשר שברוח מבינתם מצאו והשכילו לחלק בזה בין לח ליבש, דניחזי אנן איזה פעולה פועל הבישול הראשון בדבר לח, הא תינח בדבר יבש נעשה שינוי עי"ז מה שנתרכך והוכשר לאכילה, וזהו עיקר פעולת הבישול לרכך הקשה וכמבואר בשבח דע"ד גבי האי מאן דשדי סיכתא לאתונא מהו דתימא לשרורי מנא קמכוון קמ"ל לרפויי מכוון, אבל בדבר לח שבלא"ה הוא רך א"כ איזה שינוי ניכר בו בבישול ועיין בפר"ח יו"ד סי' ס"ח ס"ק י"ח שנסתפק באמת אם שייך לגמרי בישול דאורייתא במים כיון שאין פעולת הבישול ניכר בה, וצ"ל בע"כ דבדבר לח הוי פעולת הבישול החימום, שע"י הבישול נשתנו מכפי שהי' צוננים מקודם וכמ"ש הפנ"י בשבת ד"מ שמדייק זה מלשון הברייתא שם ח"ר מביא אדם קיתון של מים לא בשביל שיוחמו ובסיפא גבי שמן תני לא בשביל שיבשלו, ומ"ש דשני התנא בלישני' דלענין מים תני "שיותמו" ובשמן "שיבשלו" אע"כ דבמים הוי החמום דוגמת הבישול בדבר יבש, וגם הבט וראה בלשון הרמב"ם כמה מדוקדקים דבריו דבפ"ט מהלכות שבת כתב וז"ל האופה את הפח או המבשל את המאכל או המחמם אח המים כו' חייב עכ"ל, הרי דבמאכל כתב "מבשל" ובמים "מחמם" להורות דבמים דלא שייך ריכוך, החימום הוא במקום הבישול במאכל, ובחבורי שם הארכתי יותר ליישב מה שקשה דא"כ גם בדבר יבש למה לן לטעם דריכוך תיפוק מטעם שנתחמם ואכ"מ יותר: והנה גם זה פשוט וברור דאע"ג דאמרי' אין בישול אחר בישול היינו כל זמן שהבישול הראשון ניכר בו, בזה אמרי' דאין הבישול פועל בו תו מאומה ואין חשוב שום פעולה אבל אם פעולת בישול ראשון חלפה עברה והיה כלא היה ונעשית כקודם שנתבשלה שוב חשוב בישול לחייב עלי' כעל בישול ראשון כיון דבישול ראשון בטל ואינו ניכר בו כ"א פעולת בישול השני וכגון בהיתוך מתכת דחייב נמי משום מבשל אם