זקן אהרן חלק ב כד

וגדולה מזה נ"ל דאפי' למ"ד דמקח וממכר אינו אלא דרבנן אפ"ה בנ"ד מודים כו"ע דהוי דאורייתא עפמ"ש התת"ס תתו"מ סי' קצ"ה לחלק דדוקא מו"מ שהוא דרך ארעי הוי מדרבנן אבל מו"מ דרך קבע כמעשהו בחול פותח את החנות ומסתחר אסור מה"ת כדמוכחי קראי דנחמיה ע"ש, ועיין בשר"ת בדברי חכמים אות פ"א שמוכיח דגם התוס' סוברים חילוק זה דאל"ה יקשה על מה שכתבו בכתובות ד"ס דלא אסרו מפני מראית העין אפי' בחדרי חדרים אלא בדבר שיחשדוהו שעושה איסור תורה וא"כ מאי מקשה הש"ס שבת דס"ד מהא דפוקק לה זוג בצוארה ומטייל עמה בחצר, הא אף אם יחשדוהו דאזיל לחנגא אכתי מו"מ הוא דרבנן, וכן הקשו הראשונים על תוס', אע"כ דתוס' סברי כחת"ס דכל דהוי דרך קבע אסור מה"ת וכל דאזיל לחנגא חשיב משא ומתן בדרך קבע ואסור מדאורייתא ע"ש, ולפ"ז בעוד במכירה בערכאות דהוי מעשה ב"ד גדול ובפומבי יתירא אין לך מכירה דרך קבע יותר מזה, הוא הדבר אשר אמרתי דלעמוד בעצמו על הטארג ולקנות הנכסים בשבת חלילה להעלות על הדעת: והנה באמת לא הוצרכתי להאריך כ"כ בכדי להראות שאסור לקנות בעצמו, באשר דבר זה פשוט הוא ולא עלה ע"ד שום פוסק להתיר זה, רק באתי בזה לדחות מה שעלה ברעיוני בתחלת ההשקפה שעכ"פ אפשר להתיר בעצה כזאת היינו שיתן הרשאה לנכרי אחר, הרשאה מקוימת בנוטריוס שמרשה אותו לעמוד בחריקאו על הטארג ויתן לו רשות לקנות עבורו הנכסים הללו דבזה לכאורה שרי דהוי שבות דשבות במקום פסידא, דמו"מ גופי' הוי שבות ואמירה לא"י הוי נמי שבות ושבות דשבות שרי במקום פסידא, אבל לפמ"ש גם היתר זה רעוע הוא למאוד, חדא דלמ"ש דמו"מ כמו בנ"ד דהוי דרך קבע אסור מדאורייתא, ולעשות מלאכה דאורייתא אסור לכו"ע אמירה לעכו"ם, ואפי' למאן דלא ס"ל חילוקו של החת"ס וסובר דכל מו"מ אינו אלא דרבנן אפ"ה זה ודאי דגזירה זאת חמורה ביותר משארי גזירות משום דהוי דברי קבלה ודמי לדאורייתא וא"כ אין ללמוד משארי שבותים ואף שבשארי שבותים התירו אמירה לא"י אבל בשבות דמו"מ דחמיר יותר מנ"ל להתיר, ובהצטרף גם שיטת היראים והסמ"ג דאמירה לא"י דאורייתא וכ"ש בשליח המקבל שכר די"ל דלכו"ע הוי דאורייתא דבכה"ג דינו כפועל וידו כיד בעה"ב וכמ"ש הש"ך ומח"א והארכתי בזה בכ"מ ולעיל בסימן ח', אין בידי להתיר אפי' ליתן הרשאה לנכרי ואע"ג דמצוה לו בחול ואינו מזכיר לו שיקנה בשבת דוקא אפ"ה כיון דהטארג הוקבע על יום השבת הוי כאומר להדיא שיקנה בשבת וכמו כשיום השוק בשבת ואי"א לקנות ביום אחר אפי' אינו אומר להדיא שיקנה בשבת אסור כמבואר באו"ח שם, ולא דמי זה למ"ש בתשובת זרע אמת הובא בפ"ת או"ח סי' ש"ז סק"ג דמתיר לשלוח לא"י לפני ערכאות להשתדל לגבות חובו מא"י הגם שיבוא עי"ז העש"ג לכתוב בכתב שלהם ע"ש, דהתם שאני שאין שם איסור דמו"מ משא"כ בנ"ד שבא לקנות הנכסים והאיסור דמו"מ לא הותר וכמ"ש: אכן מפני שהרבה מגדולי הפוסקים כתבו דמקח וממכר אינו אלא דרבנן ולא חילקו כלל בין שבות זה לשבות אתר לכן קשה מאוד להחמיר כ"כ ולאסור אפי' ע"י נכרי, ואם כי מאתי לא תצא הוראה זאת להתיר ע"י אמירה לא"י בהיות שלפי נטייתי הפנימית ולאחר העיון בפרטי הדינים דעתי מסכמת לחוש לזה ומטעמים שכתבתי אבל אם ירצה כ"ת להתיר ע"י הרשאה לנכרי אי"א למחות בידו כי יש לו על מה לסמוך, ומה טוב אם יעשה כזה ע"י שני הרשאות היינו שהישראל יתן הרשאה לנכרי לעמוד על הטארג הן בעצמו והן ע"י שליח ואותו הנכרי ימסור כח הרשאתו לנכרי אחר שהוא יעמוד על הטארג לקנות בשביל הישראל, דבזה יש לצרף דעת הפוסקים דאמירה לא"י זה שיאמר לא"י אחר שרי, ומה שנסתפק להחו"י סי' מ"ט בזה פשיטא להו לכמה מגדולי האחרונים להתיר ועיין בכלכלת שבת דיני אמירה לא"י מ"ש בזה, ועוד יש לצרף מ"ש קצת פוסקים להתיר אפי' מלאכה דאורייתא ע"י אמירה לא"י לצורך מצוה כמבואר במג"א סי' רע"ו, ואם כי המג"א התנה תנאי דדוקא כל שהגוף נהנה אבל הפמ"ג צידד להתיר אפי' בדבר שאין הגוף נהנה ע"ש, ואם במקום מצוה הוה"ד או כ"ש במקום פסידא דקיל יותר להתיר מבמקום מצוה כאשר הוכחתי חבורי זקן אהרן ח"א ע"ש: ובאין עוד הנני ידידו המברכו בשנה טובה כברכת אהרן וואלקין. סימן יג ב"ח יום א' פורים תרצ"ה פינסק. כבוד הרב וכו' מהו' דוד משה הובארבאנד אטוואצק. ע"ד שאלתו לאלו הצעירים העומדים לפני קאמיסיע הפאבאראווע בשבת וצריכים לחתום באצבע (פינגער אבדרוק) וכשאינם רוצים לחתום באצבע לוקחים הממונים ע"ז אצבעו ומניחים על הנייר האם יש איסור ברושם כזה, ובשגם כשעכו"ם מניחים האצבע אם הוי שינוי: והנה אין ענין זה סובל אריכות כלל, דלענ"ד פשוט דישראל עצמו שמניח אצבעו לא רק אליבא דר' יוסי בשבת דק"ג אלא אפי' לת"ק נמי יש בזה חיוב גמור מדאורייתא. אלא דלר' יוסי שם דאמר לא חייבו כותב שתי אותיות אלא משום רושם, ופרש"י דאפי' לא כתב אלא רשם רשימות בעלמא חייב, והיינו משום דלדידי' במשכן לא היה שם אותיות אלא רושמות א"כ לדידי' הוי רושם אב מלאכה, ואילו לת"ק שם דקאמר דוקא הכותב שתי אותיות חייב. ובע"כ משום דלדידי' רשימת הקרשים שבמשכן היה באותיות ולא ברושמות, וממילא דכל רושם לא מיקרי אב כיון דלא היה במשכן, אבל עכ"פ תולדה מיהא הוי אפי' לת"ק וכמ"ש להדיא הרמב"ם בפי"א מהלכות שבת וז"ל רושם תולדת כותב הוא כיצד הרושם רשמים וצורות בכותל, ובששר וכיו"ב כדרך שהציירים רושמין ה"ז חייב משום כותב כו' עכ"ל, ובע"כ דדברי רמב"ם הוא אליבא דת"ק, חדא מדהצריך שהרושם יהיה בצורות ורושמין של ציורים, ואילו לר' יוסי אפי' ברושם בעלמא חייב, ועוד דבפי' המשנה כתב הרמב"ם דאין הלכה כר' יוסי, וא"כ ודאי שלא יפסוק בזה להלכה, א"ו דאליבא דת"ק קאמר דרושם לא היה כלל במשכן אלא דהוי תולדה דכותב וממילא דאינו חייב אלא ברשמים שיש בהן ציורים דדמיא קצת לכותב. והרי חזינן דרושם של איזו צורה חייב אפי' לת"ק, ולפ"ז בנ"ד דע"י דחיקת האצבע רושם עי"ז כל צורת האצבע ועדיף הרבה יותר מרושם שתי רשימות בעלמא דברשמי האצבע יש קוים ושרטוטים הרבה, ועוד דאיכא בזה תמונה שלימה, צורת כל האצבע וסימן מובהק הוא זה שנהגו