זקן אהרן חלק ב רמט

פעמים הראשונים וחייב כו' ע"ש. ועפ"ז יתפרש גם כוונת הרמב"ם דכיון דברביעית הוכר תלינן למפרע דהוא הוא שנגח גם בנגיחות הקודמות ויש עוד להאריך ואכ"מ: והנני ידידו המברכו בברכת אהרן וואלקין. סימן קנ להרב הנ"ל. הן שנינו מודים דהא שכתב הרמב"ם דאין, הבעלים חייבים בכפר עד שיסקל השור, היינו דוקא כשהשור בר סקילה אלא שברח. אבל אם השור אינו בר סקילה כלל כגון שהמית שלא בכוונה אז אינו תלוי חיוב דכפר בסקילת השור, אלא דאע"ג שהשור אינו בסקילה חייבים הבעלים כפר וכמ"ש הכ"מ שהבאתי בסימן הקודם, ורק נקודה אחת מפריד בינינו, בכוונת ובפירושו של דבר, מה נקרא בר סקילה, כת"ר מפרש דכל שאין חסרון בגוף הרציחה אע"ג שמעולם לא יבוא לידי חיוב סקילה בפועל מצד הדין, וכגון במקום דליכא עדים על הרציחה אפ"ה נקרא השור בר סקילה כגון שבעצם הרציחה אין חסרון, וכן שפתיו ברור מללו, במקום שלא הוכר השור, דנקרא השור בר סקילה, וממילא דנימא בו שוב דחיוב דכפר תלוי בסקילת השור, ולכן באוקמתא דמכירין בעל השור ואין מכירין את השור הוכרח לפרש דרק על הנגיחות הראשונות לא הוכר אבל על הרביעית ודאי הוכר דאי גם בנגיחה זאת לא הוכר ואין השור בסקילה לא הו"ל לחייב כפר כיון דבכה"ג תלוי חיוב דכפר במיתת השור, ואמנם אני אפרש דאין השור נקרא בר סקילה כ"א כשהוא לאחר גמר דין או לפחות אחר קבלת עדות עליו וכמו באוקמתא דברח השור מפרשינן דברח מבי דינא לאחר גמ"ד או לפחות אחר קבלת העדות ובלא"ה מוכרחים אנו לפרש דקטל וברח לאחר קבלת עדות על כל אחת מהנגיחות דאי ברח קודם קבלת העדות לא הוי נעשה מועד כלל וכמ"ש בשמ"ק לב"ק דכל הראשונים מפרשי כן, ולכן בכה"ג שפיר נקרא השור בר סקילה כיון שכבר מחויב עפ"י עדים אלא שברח, ובדידי' שפיר כתב הרמב"ם דבעינן דוקא שנתפס ברביעית דאי גם ברביעית לא נתפס ואין יכולים ליסקל לשור אין הבעלים חייבים בכפר דבכה"ג שהשור בר סקילה גמור ודאי דחיוב דכפר תלוי בסקילת השור. משא"כ באוקמתא דלא הוכר השור דגם קבלת עדות לא היה על השור איך יתכן לקרותו בר סקילה עדיין ובכה"ג ודאי דלא מיקרי בר סקילה, וממילא אין תלוי חיוב דכפר בסקילת השור ולכן לא זכר כאן הרמב"ם דברביעית הוכר כמו שזכר לעיל מינה גבי ברח דברביעית נתפס דהיינו משום דבאמת אפי' אם ברביעית לא הוכר נמי חייבים הבעלים כפר: ולאחר שבארתי נקודת הפירוד שבינינו לכו נא ונוכחה עם מי משנינו הצדק, הן לדברי כת"ר דגם כשלא הוכר השור מיקרי בר סקילה דשוב יהא תלוי חיוב דכפר בסקילת השור, א"כ כ"ש בשור שהודו הבעלים עצמן שהמית, ודאי שצריך להיות פטור מכפר דבכה"ג ודאי דהשור בר סקילה כיון שגם הבעלים גופייהו הודו על רציחתו, וא"כ ברציחתו אין שום חסרון דהשתא דבשלא הוכר כלל ואין לא העדאת עדים ולא העדאת עצמו אפ"ה מיקרי בר סקילה, כ"ש כשיש מיהא הודאת עצמו דמיקרי בר סקילה, דיהא תלוי שוב חיוב דכפר בסקילת השור, ואפ"ה פסק הרמב"ם פ"ה מהלכות סנהדרין בהמית עפ"י עצמו דאע"ג דאין השור בסקילה כיון דליכא עדים ואין נסקל עפ"י עצמו אפ"ה חייבים הבעלים כפר, אע"כ דהצדק אתי דבר סקילה לא מיקרי כ"א כשיש עליו מכבר חיוב סקילה עפ"י פסק ב"ד או לפחות ע"י קבלת עדות אלא שברח ואי"א לקיים בו חיובו. אבל כל זמן שלא העידו עליו עדים לא מיקרי בר סקילה כלל, ואף שבמעשה רציחתו אין שום חסרון אפ"ה מצד המעשה לא נקרא בר סקילה, דדוקא בממון אמרי' דאף דליכא עדים כלל אלא הוא עצמו יודע שלוה מיקרי תו בר חיוב. דהמעשה עצמה עושה החיוב ולא איברי סהדי אלא לשקרי, אבל בנפשות במה שיודע בעצמו שהרג נפש לא מיקרי בר חיוב, דליכא חיוב כ"א עפ"י פסק ב"ד, ומיתת השור דומה לנפשות דכמיתת בעלים כך מיתת השור: וגדולה מזה אני אומר דאפי' במקום שיש עדים על רציחתו וטרם שהספיקו העדים להעיד ברח השור, לא מיקרי שוב בר חיוב. וראיה לזה מדברי התוס' דמכות ד"ה במה שאמר רבא שם אמרו עדים שבאחד בשבת הרג פלוני את הנפש באו אחרים והזימום שבאחד בשבת עמנו הייתם אלא שבע"ש הרג אין נהרגים דבעידנא דקא מסהדי אכתי גברא לאו בר קטלא הוא, ובתוס' שם כתבו אבל לענין ממון לא דכשמעידין דבחד בשבת גנב ובאו שנים ואמרו דבע"ש גנב ובחד בשבת עמנו הייתם אין משלמין ממון דבההיא שעתא דמסהדי בר חיובא הוא אע"ג דלגבי נפשות לא תדיננו לבר חיובא כ"כ דלא נגמר דינו, בממון הוי קרוב לודאי שיבואו עדים ויעידו אבל בנפשות דבעינן דרישה וחקירה ודאי אמרינן דקודם שנגמר דינו לאו בר חיובא הוא ע"ש, ורעק"א בגהש"ס הקשה ע"ז קושיא עצומה דלמאי הוצרכו התוס' לחלק בין ממון לנפשות מטעם דרישה וחקירה, הא בפשוטו ניחא דבממון אף דליכא עדים כלל כיון שהוא יודע בנפשו שבר חיובא הוא ולוה בע"ש, המעשה עצמו עושה החיוב וליכא בו תו דין הזמה, אבל בנפשות דבמה שיודע בנפשו שהרג את הנפש אין עליו חיוב כלל להמית עצמו וליכא חיוב כ"א עפ"י פסק ב"ד ונמצא דלקושטא דמלתא לא הוי בר חיוב כל זמן שלא נגמר דינו ע"ש שמסיים שזה החילוק נכון וברור ונשאר בצע"ג על תוס', ולעד"נ ליישב דחלוקו של רעק"א אמנם נכון הוא היכי דליכא עדים כלל על המעשה, שבזה אין גם סופו לבוא לידי חיוב פסק ב"ד, ובזה בנפשות לא מיקרי בר חיוב אע"ג שיודע בעצמו שהרג אפ"ה בלא פסק ב"ד לא מיקרי בר חיוב, ובממון מיקרי בר חיוב אפי' בכה"ג כיון שיודע בנפשו שמחויב הוא אבל היכי דאיכא עדים ולא העידו אכתי בב"ד אבל סופו לבוא לידי העדאת עדים, בזה אי לאו טעמא דרו"ח הוי ראוי לקרותו בר חיוב משעת ראיית העדים, וראיה ברורה לזה מש"ס דב"מ דמ"ג דר"ע סובר דהשבת הגזילה מחויב לשלם כשעת התביעה מטעם דכתיב ביום אשמתו ובי דינא הוא דמחייבי אשמה, הרי דממון זה חלוק משארי ממון שהמעשה עושה החיוב בלי פסק ב"ד. ובממון זה לא הוי בר חיוב כ"א מה שפסקו לו ב"ד. דכך גזרה תורה שהחיוב יהא תלוי ביום אשמתו, ואפ"ה מודה ר"ע במקום שיש עדים דמשלם כשעת הגזילה ומשום דכיון דאיכא עדים מההיא שעתא הוא דאיחייב לי' אשמה. הרי להדיא שאשמת ב"ד לא מיקרי דוקא משעת פסק הדין ואלא משעה דאיכא עדים וסופו לבוא לידי חיוב ב"ד מיקרי בר חיוב למפרע, וא"כ בנפשות נמי דנהי דצריכין אנו התם לפסק ב"ד אפ"ה במקום שיש עדים