זקן אהרן חלק ב רנ

וסופו לבוא לידי חיוב היה ראוי לקרותו בר חיוב למפרע ולכן שפיר הוצרכו התוס' לחילוק דדו"ח, דאכתי הוי ממון חלוק מנפשות. דבממון כיון דלא בעינן דו"ח וא"כ קרוב הדבר שיבואו לידי חיוב להכי מיקרי בר חיוב משעתא דחזו סהדי, אבל בנפשות דבעי דו"ח אפי' כי איכא סהדי נמי לא נוכל עוד לקרותו בר חיוב קודם פסק ב"ד דאין קרוב שיבוא לידי חיוב דשמא לא יכוונו עדותן בדו"ח וזה ברור בישוב התוס', אבל עכ"פ חזינן דבנפשות לא מיקרי בר חיוב קודם קבלת העדות אפי' בדאיכא סהדי שיבואו ויעידו דשמא לא יכוונו בדו"ח, ובודאי דסקילת השור דינו שוה בזה לנפשות דכמיתת בעלים כך מיתת השור ואיך נוכל לקרותו בר סקילה במקום דליכא עדים כלל כמו בלא הוכר השור, ואחרי כל זה יאמר נא כ"ת איך אפשר לומר כדבריו שגם בלא הוכר השור חשיב בר סקילה, הא ודאי דקודם קבלת העדות לא תשיב בר סקילה אע"ג שאמת הדבר שעשה מעשה רצח שמחויב סקילה אפ"ה לא מיקרי עוד בר סקילה, והא תינח באוקמתא דברח השור לפמ"ש הראשונים דמיירי שברח לאחר קבלת העדות שפיר קרינן אותו בר סקילה, דלאחר קבלת עדות אין עוד חשש של התוס' שמא לא יכוונו בדו"ח כיון שכבר. נתקבל עדותם ונתכוונו כאחת אבל בלא הוכר השור שלא היה שום קבלת עדות ודאי דלא מיקרי בר סקילה, ועוד דאי נימא שגם בלא הוכר חשיב בר סקילה. א"כ כ"ש כשהודה מעצמו דראוי למיקרי בר סקילה, ואמאי מחייב הרמב"ם בהמית עפ"י עצמו כפר הא במקום דהשור בר סקילה תלוי חיוב כפר בסקילת השור ועפ"י עצמו ודאי שאין נסקל ואמאי חייב כפר אע"כ כמ"ש דבר סקילה לא מיקרי כ"א בברח השור ומשו"ה זכר שם הרמב"ם דבעי' שיהא נתפס ברביעית דאל"ה באמת לא הי' חייב כפר דבכה"ג דשור בסקילה תלוי חיוב כפר בסקילת השור, משא"כ בלא הוכר לא מיקרי בר סקילה ולכן אפי' כשאין השור בסקילה בעלים משלמים כפר ומשו"ה לא זכר הרמב"ם שיוכר השור ברביעית דודאי אפי' לא הוכר גם ברביעית חייב כפר, בהא נחיתנא שאנכי מצטרף להלח"מ שתמה על המ"מ שהוסיף ברמב"ם דברביעי הוכר דבאמת אין צורך להוספה זאת: והנני ידידו המברכו בברכת אהרן וואלקין.