זקן אהרן חלק ב רמח

ומדסתם, ולא פי' משמע דס"ל דאפי' כשדחפו בב"א חייב ואע"ג שאין השור בסקילה. הן אמנם דראיה זאת יש לדחות עפמ"ש הרשב"א בב"ק שם דבאמת חייב מיתה אפי' כשדחפו בב"א דלא דמי להכהו עשרה בנ"א דהתם מיירי שהכהו עשרה בנ"א בעשר מקלות וליכא איש כי יכה כל נפש אבל הכא כיון שדחפוהו לבור ביחד כחד חשיב לי' ודומיא דכי יכרה איש בור דבעינן אחד ולא שנים ואפ"ה אם עקרו שניהם בב"א חוליא קרינן בו איש בור ע"ש, וא"כ י"ל דרמב"ם סובר נמי כהרשב"א דלא דמי להכוהו עשרה בנ"א וחייב השור מיתה, ולפ"ז אין ראיה מהתם דהרמב"ם יחייב כופר גם בזמן שאין השור בסקילה. אלא די"ל דמ"ש הרשב"א דכשדחפוהו שניהם ביחד כחד חשיב, היינו דוקא כשיש גם בכח אחר לדוחפו לבור, בזה הוא דאמרינן שפיר דכי נמי עשוהו שניהם בבת אחת כחד חשבינן. וגם ממקום שהביא הרשב"א דאם עקרו שניהם חוליא בב"א התם נמי הוי דינא הכי דגם אחד היה בכח לעשותה. אבל דבר שאין בכח אחד לעשותו פשוט דאי"א לחשבו כחד דאיך אפשר לחשבו כחד אחרי שאין בכח אחד לדוחפו, ולפ"ז מדסתם הרמב"ם משמע דלעולם חייב בכפר אע"ג שאין בכת אחד לדוחפו דבכה"ג השור פטור ממיתה, ואכתי יוחזר הראיה מהתם שרמב"ם מחייב בכפר אע"ג שאין השור בסקילה, ועכ"פ איך שיהיה ההוכחה מרמב"ם דהלכות חובל אבל עכ"פ ברמב"ם דהלכות נזקי ממון גבי שלא בכוונה הלא כחת להדיא דחייב בכפר אפי' כשאין השור בסקילה: ומה שנסתייע כ"ת מדברי הרמב"ם שם ה"ג שכתב או שהרג וברח וברביעי נתפס שאין הבעלים חייבים בכפר עד שיסקל השור, ע"ז אומר דנהפוך הוא דממקום זה גופא יהיה ראיה לדברי, דיש לדקדק למה לגבי דין זה דברח השור כתב הרמב"ם להדיא וברביעי נתפס, ואי כדברי כ"ת דגם במ"ש אח"כ דלא הוכר בנגיחות ראשונות, כוונתו דברביעית הוכר, א"כ למה לא זכר זה הרמב"ם כמו שזכר לעיל מינה גבי ברח, והכי הול"ל וכן אם הכירו עדים את בעל השור ולא הכירו השור ראשונה שניה ושלישית וברביעית ראו שורו שהרג והכירוהו כו', ומזה נראה נכון דבאמת גם ברביעית לא הוכר ואע"ג שאין השור בסקילה אפ"ה חייבים בכפר, והא דכתב הרמב"ם לעיל גבי בריחה דאין משלמים כפר עד שיסקל השור היינו כמ"ש הכ"מ לחלק דלא נתכוון התם הרמב"ם לתלות חיוב כפר במיתת השור, אלא דכוונתו דבמקום שהשור חייב בסקילה אז סקילת השור קודם לתשלומי הכפר אבל במקום שאין חיוב סקילה כלל על השור אז מחויבים הבעלים כפר בכל גווני, ולפ"ז עולים דברי הרמב"ם בטוב דגבי ברח השור בנגיחות ראשונות דחיוב סקילה היה עליו אלא שברח, בכה"ג פטורים הבעלים מכפר. משא"כ בהזיק שלא בכוונה או שלא הכירו השור דליכא חיוב סקילה על השור חייבים בעלים בכפר אפי' כשאין השור נסקל ומשו"ה לא זכר כאן שיוכר ברביעית דדוקא במקום שיש חיוב בשניהם במיתה ובכפר בזה אין חייב בכפר עד שיסקל השור, והכי דייק לשונו אין חייב בכפר עד שיסקל השור, ואי כוונתו היה בזה לתלות חיוב דכפר בחיוב השור בסקילה הכי הול"ל אין הבעלים חייבים בכפר עד שיהיה השור בסקילה וכלשון הש"ס בזמן שהשור בסקילה בעלים משלמים ומאי עד שיסקל השור דקאמר, א"ו דכפר לא תלי כלל בחיוב הסקילה ואפי' כשאין חיוב סקילה יש חיוב בכפר אלא אם יש חיוב סקילה אז אינו חייב בכפר עד שיסקל השור דחיוב תשלומין קדים וממילא אם ברח השור ואי"א לסקלו פטורים בעלים פכדר, ולפ"ז אי"א כלל לומר בכוונת המ"מ דבנגיחות ראשונות לא הוכר ורק ברביעית הוכר רק על נגיחה זאת לחוד דממ"נ אם הרמב"ם יסבור כדעת כל הראשונים דלענין חיוב כפר לא סגי בהעדאת בעלים לחוד אלא בעינן שגם השור יהיה מועד, א"כ ודאי דבעינן שברביעית יוכר גם על נגיחות הקודמות וכרש"י ותוס' וכל הראשונים שכתבו להדיא כן כמבואר בשמ"ק ב"ק דמ"א. ואי נימא דהרמב"ם סובר דגם בהעדאת בעלים סגי והואיל שהועדו שיש להם בבקרם חייבים תו בכפר, א"כ גם שיוכר ברביעית לא בעינן דמה אכפת לן גם אם לא הוכר כיון דהבעלים הועדו חייבים בכפר ואע"פ שאין השור בסקילה, ואי"א לומר דמשו"ה הוסיף המ"מ שיוכר ברביעית משום דבלא"ה אין השור בסקילה ואין חייבים בכפר, דאטו נעלם מהמ"מ דלשיטת הרמב"ם חייב כפר אפי' כשאין השור בסקילה, א"ו דכוונת המ"מ הוא דהוכר ברביעית על כל הנגיחות וכדעת כל הראשונים דאין חייבים בכפר עד שגם השור נעשה מועד, וע"ז שפיר הקשה הלח"מ דבאמת לשון הרמב"ם לא משמע הכי ומלשונו משמע שאפי' בנגיחה רביעית לא הוכר: וגם מ"ש כ"ת בטעם הרמב"ם דמשו"ה מחייב בכפר אע"ג דעל הנגיחות הקודמות לא הוכר. משום דסובר דכפר דכפרה הוא הולכין בספיקו להחמיר וכמו בשור של ב' שותפין דמחייב בכפר. ובש"ס הוי זה בעיא דלא איפשטא, הן אמנם שהדבר נפתח בגדולים, וכבר קדמו בתי' זה בהגהות מלא הרועים על מקומו בב"ק שם, אבל לכאורה מה דמיון הוא להתם שהשור ודאי שנגח ג' פעמים והספק הוא איך לפוטרו מחיוב זה. אם ע"י ב' חצאי כפר או כפר שלם כל אחד, בזה אפשר לומר דספיקו להחמיר ומחויב כל אחד כפר שלם, משא"כ בנ"ד שהשור לא הוכר והספק הוא אם נגח לגמרי את הנגיחות הקודמות מנ"ל שאפי' בכה"ג יאמר הרמב"ם ספיקו להחמיר ומנ"ל לאחזוקי ריעותא בכה"ג להחזיק את השור שזהו שנגח בנגיחות הקודמות, ואע"ג שספק כפר הוי כספק איסור דאמרי' בו ספיקו להחמיר וכמ"ש הרש"ל ביש"ש שם, אפ"ה בכה"ג שאין ריעותא כלל גם בספק איסור לא אמרי' ספיקו להחמיר, דאין לך מקום שהחמירו בו לחוש לספיקא יותר מספק דרוסה דהלכה פסוקה היא דחוששין לספק דרוסה, ושיטת הרמב"ם דגם ס"ס לא מהני בדרוסה, ואפ"ה בספק כלבא ספק שונרא תלינן להקל, וכתב הבה"ג טעם לזה וז"ל ספק כלבא ספק שונרא אימר כלבא ואמאי הא כל ספק איסורא לחומרא כי אמרינן ספק איסורא לחומרא כגון חתיכה של חלב שנתערבה עם חתיכות אחרות דודאי הוי איכא איסורא אבל הכא מי יימר דאיכא איסורא ואחזוקי ריעותא לא מחזקינן עכ"ל, וביאור הדברים דכל ספק איסור שאין אנו רואים האיסור אין לנו להחזיקו לספק איסור כלל אא"כ ידים מוכיחות כמו באיהו שתיק ואינהו מקרקרין, אלא שאפשר לומר שגם הכא יש ידים מוכיחות דכיון שברביעית הוכר, מוכיח דהוא הוא שנגח גם בנגיחות הקודמות וכמ"ש רש"י כעין זה בב"ק דמ"ד בהא דפליגי רב ושמואל דפריך הש"ס והא תם הוא ומשני כדאמר רב כו' ה"נ במועד להתחכך בכתלים א"ה בר קטלא הוא בשלמא התם דחזא ירוקא ונפל אלא הכא מא"ל, ופרש"י דהתם איירי במועד בשלשה פעמים רק הא דלא קטלינן בנגיחות הראשונות משום דבב' פעמים הראשונות תלינן דשלא בכוונה הזיק אבל בפעם השלישי דנעשה מועד שוב תלינן למפרע דהיה בכוונה גם בשני