זקן אהרן חלק ב רמז

ידע דמחיל, ונהי דהאיסור לאו הו"מ שפיר למילף בגזל מק"ו דאונאה השתא אונאה דהוי דרך מו"מ אסור כ"ש גזל, אבל חיוב ההשבה לא הוי ידעינן מאונאה דהומ"ל אונאה שאני דלא ידע ומחל, משא"כ גזל אם עבר וגזל אין מחויב בהשבה דידע ומחל, לכך הוצרך לכתוב לאו בגזל כדי שיהא שייך לכתוב אח"כ עשה דוהשיב. ואין לומר דא"כ לא לכתוב אלא קרא דוהשיב לחייב גזל בהשבה והל"ת דלא תגזול לא לכתוב דנילף מאונאה, דזה אינו דלא שייך לכתוב עשה לתקן האיסור כל זמן שלא הוזכר שום איסור גזל בתורה וכמ"ש וסר קושית כ"ת: ידידו המברכו בברכת אהרן וואלקין. סימן קמח כבוד בלתי מכירנו הררש"ח ראזענבליט נ"י בעיר לומזה. מה שנסתפק כ' לפי"מ דאיתא בפסקתא רבתי דר"כ דדריש לא תרצח, לא תתרצח, ומפרש כ"ת הכוונה דהיינו שגם ההורג את עצמו עובר בלאו דלא תרצח, ולא תרצח אהורג נמי קאי שלא תתרצח, כלומר שלא תהרוג עצמך, ובכן נסתפק כ"ת אם בשעה שהרג עצמו קרע שיראין אם אמרי' קלב"מ ופטור מתשלומין, וכשאני לעצמי לא אדע מקום ספק בזה אחרי שהרמב"ם פ"ב מהלכות רוצח כתב מפורש דהורג עצמו אין בו אלא חיוב מיתה בידי שמים ולא מיתת ב"ד, וממילא ידעינן דאין פוטרת מתשלומין כדין כל חייבי מיחה ביד"ש, וכ"כ להדיא במנ"ח מצוה ל"ד דהורג עצמו אינו בכלל לא תרצח ואם שיבר כלים בעת מעשה לא נפטר ע"ש, ומלשון הפסקתא למעיין בפנים אין ראיה דז"ל הפסקתא לא תרצח לא תתרצח לא תעשה הדם צורח עליך מעשה באשה אחת שהיו לה שני בנים עמד אחד מהם והרג את אחיו נטלה דמו ונתנה בצלוחית כל זמן שהיה הדם פוסם ידעה שהוא חי וכיון שנח ידעה שהוא מת עכ"ל בפסקתא דעשרת הדברות פסקא שתיתאה ע"ש, הרי להדיא דהפסקתא מפרש לקרא דלא תרצח, אהורג חבירו, דכן מוכח ממעשה שהביא מאחד שהרג את אחיו, אלא דדריש רצח בהיפך אתוון, צורח. לומר שדמו של הרוג צורח על הורגו ואינו נח מזעפו כל זמן שההורג חי, וז"ש לא תתרצח, לא תביא לידי כך שדמו של חבירו יהי' צורח עליך והדברים כפשוטם: והנני המברכו בברכת אהרן וואלקין: סימן קמט ב"ה יום ה' כ"א חשון תרצ"א פינסק. כבוד ידידי הרב וכו' מהורר"י קאסאווסקי שליט"א הגאבד"ק דוואלסאוויסק. וכעת ביוהאנעסבערג. קבלתי מכתבו, ותחלת דברי על ד"ת במ"ש הרמב"ם פ"י מהלכות נזקי ממון ה"ג וז"ל וכן אם הכירו עדים את בעל השור ולא הכירו את השור בפעם ראשונה ושניה ושלישית וברביעית ראו שורו שהרג ולא היו יודעים אם זהו השור שהרג בשלש פעמים הראשונות או אחר הוא הואיל והועדו הבעלים שיש להם בבקרם שור שהרג שלש פעמים היה להם לשמור כל בהמתם ומאחר שלא שמרו משלמין את הכופר עכ"ל, וכתב ע"ז המ"מ וז"ל פי' ולבסוף הוכר בנגיחה רביעית וכו', ובלח"מ כתב וז"ל ומלשון רבינו ז"ל נראה בפירוש שאפי' בנגיחה רביעית לא הוכר השור ואע"פ שלא הוכר מ"מ משלמים כופר מפני שהיה להם לשמור בקרם אבל רש"י ז"ל כתב דלבסוף הוכר וכ"כ התוס' בפ' כיצד הרגל וז"ל וי"ל כגון שלאחר שהעידו כולם ראוהו והכירוהו שהיה עושה כל הנגיחות עכ"ל, והה"מ כתב כפירושם, ותימה דאיך פי' כן על לשון רבינו שאינו מורה כן אלא כמ"ש עכ"ל הלח"מ, וכת"ר השיג על הלח"מ שהבין בדברי המ"מ שמ"ש ולבסוף הוכר בנגיחה רביעית, כוונתו שבנגיחה רביעית הוכר על כל הנגיחות וכמ"ש התוס', ולפיכך שפיר הקשה שלשון הרמב"ם אינו מורה כן. אבל באמת כוונת המ"מ רק לומר שבנגיחה רביעית הוכר השור ונתפס והובא לב"ד לדונו בסקילה, ומשום שהיה קשה להמ"מ ז"ל מתחלת דברי הרמב"ם באותה ההלכה שכתב להדיא דהיכא שהשור בר סקילה אין הבעלים משלמים כופר עד שיסקל השור, ומשום זה כתב שם באותה אוקמתא הקודמת דברביעי נתפס, דאילולא נתפס לא היו בעלים משלמים כופר, ואם נאמר שגם בנגיחה רביעית לא הוכר השור איך אפשר לחייב את הבעלים כופר אחרי שלא יומת השור, ולפיכך הוצרך המ"מ לבאר את דברי הרמב"ם שבנגיחה רביעית אמנם הוכר השור ונידון למיחה אבל אין כוונתו כלל לומר שהוכר ברביעית גם על הנגיחות הקודמות, והרמב"ם סובר שאף שאין אנו יודעין אם זהו השור שהרג גם בראשונות או שמא אחר הוא והרי הוא תם אפ"ה חייבים הבעלים כופר מאחר שהועדו שלש פעמים, ונהי דאילו ידענו בבירור שזה שהרג עכשיו ברביעית אחר הוא ותם הוא לא היו הבעלים משלמים כופר, דלא מצינו תם ישלם כופר, אבל מאחר שאנו מסופקים שמא זהו שהרג גם בראשונות ס"ל לרמב"ם שהבעלים משלמים כופר מספק, ולשיטתי' אזיל שפסק שם עוד בשור של ב' שותפים ששניהם משלמים כופר שלם, וכן פסק שממשכנים אותו, ופי' הלח"מ בכוונתו שאף שבעיות אלו לא נפשטו פסק מ"מ לחומרא ומשום דכופרא כפרה הוא ואין זה ככל ספק ממונא שהוא קולא לנתבע ולפיכך פסק גם בזה שהבעלים משלמים כפר מספק, זה תכן דברי כת"ר: אכן תמה אני על כ"ת אשר יאמר כי הוא זה דלא בעינן כלל שיוכר השור כ"א בנגיחה רביעית בכדי שיומת השור דאל"ה אין בעלים משלמים כפר, והא זהו אינו כ"א לרבה בב"ק דמ"ג דדריש הכי השור יסקל וגם בעליו יומת שדוקא בזמן שהשור בסקילה בעלים משלמים כופר, אבל שמואל וכמה אמוראי ס"ל דאין כפר תלוי במיתת השור ומחויב כפר אפי' בנגיחה שלא בכוונה דאין השור בסקילה, ורמב"ם הא פוסק להדיא כוותייהו שבפרק זה כתב וז"ל אין הבהמה נסקלת אם המיתה עד שנתכוונה להזיק כו' ואם היה מועד הבעלים חייבים בכפר כו' ואע"פ שהרג בלא כוונה ע"כ, וכן יש להוכיח ממ"ש הרמב"ם בפ"ו מהלכות חובל שור ואדם שדחפו לבור לענין כפר משלם, וגם שם אין השור בסקילה דהוי כמו הכוהו עשרה בני אדם בעשר מקלות דבבת אחת ד"ה פטור, וכמו שהקשו התוס' בב"ק דנ"ג ופי' באמת דבש"ס מיירי שלא דחפו בבת אחת כ"א בפני עצמו ע"ש, וכזה אפשר לפרש רק בש"ס. אבל הרמב"ם הו"ל לפרש דמיירי רק בכה"ג