זקן אהרן חלק ב רמו

א"צ לשלם כיון דלא פי' שנתן לו בתורת הלואה אמרינן מסתמא דלמתנה נתן לו והכי קי"ל להלכה ביו"ד סי' רנ"ג, ובב"י שם הביא דברי רי"ו וז"ל אדם דעלמא שפרנס אם היה לו נכסים או קרקעות אפי' ביד אחר חייב לשלם אם תובעו זולת ביתום עני כמ"ש בסה"ת בשם תשובת הרי"ף שהזן את היתום ויתומה בתוך ביתו אין לו עליהם שום תביעה אפי' אם יש להם אם לא שכתב שבתורת הלואה זן אותם אבל בסתמא לא עכ"ל, הרי דס"ל בשיטת הרי"ף לחלק בין יתום לאינש דעלמא וסברת טעם החילוק הוא ודאי כמ"ש, דיתום כיון שאין דרכו להתעסק בסחורה ולהרויח ואין רגיל שיהיה לו מעות לכן תלינן דכל הבא ליזון אותו מסתמא אין דעתו להשתלם, וסברא זאת נראה נמי בטעם הר"ן רפ"ב דכתובות דס"ל שם בפרנס לאשת איש לא איבד מעותיו וחולק על הרשב"א, וטעמו נראה נמי כיון דאין דרכה של אשה לצאת ולבוא במסחר ושיהיה לה המעות משלה לכן אמרי' דמסתמא למתנה גמורה נתן לה ועיין בתשובת רעק"א סי' קמ"ז מ"ש בזה, ולפ"ז זקן נמי שגמר כבר חשבונותיו עם עולם המסחר והגיע אל המנוחה לישב במושב זקנים, מסתמא כל הזן אותו אין דעתו להשתלם וכמו ביתום: אמנם שוב ראיתי דזקן לא דמי ליתום, דביתום שרק עכשיו מפני קטנותו אינו עוסק במסחר אבל עתיד הוא ליגדל להיות לאיש בין הנשים ולעסוק בסחורה כדרך כל הארץ. ולכן אע"ג שיודע שיש לו מעות להיתום אפ"ה י"ל שרוצה לזון אותו בחנם והמעות שבידו יהיה לו ליסוד כשיגדל ויתחיל במסחר, משא"כ בזקן שגמר כבר כל חשבונותיו עם עולם המסחר והתיישב במושב זקנים לבלות שם במנוחה שארית ימיו, א"כ כלום צדק חסד או יושר איכא בזה שיקבץ מעותיו על יד להניח לבניו אחריו והוא יטיל עצמו על הציבור להתפרנס מצדקה, ולמה יוותרו מנהלי המושב זקנים נגדו. וכ"ש נגד יורשיו אם כבר מת, וסברא כזאת ממש כתב החו"י סי' קל"ד ע"ש, ולכן בכה"ג אמרינן דאומדן דעת הוא שודאי דרך הלואה פרנסו להזקן ודעתם היה להשתלם ממנו כשיהיה לו מעות, ובשגם שבנ"ד הלא ראינו שבתחלה כאשר קבלוהו למושב זקנים התנו בפירוש עם הגבאי ע"מ לשלם להם מדי חודש ולכן אפי' אח"כ כאשר נתבטל התנאי עם הגבאי והעסק שלהם עם הזקן עצמו אמרינן נמי דודאי אדעת תנאי הראשון קא מכווני, ומכל הלין נ"ל שהנהלת מוסד המושב זקנים יכולים לעכב מעותיו של הזקן כמה שיגיע להם, והמותר יחולקו בין היורשים: וע"ד שאלתו השניה באחד שמת בברלין ואנשי משפחתו רצו להביאו משם ולקוברו בעירו אבל היה נצרך לעכב הקבורה משום זה כשני שבועות ואנשי משפחתו הבנים באו בשאלה מאת אביו הגאב"ד שליט"א אם מחויבים לומר קדיש במשך זה כיון שלא נקבר עדיין, והורה לסמוך על הט"ז יו"ד סי' שע"ו שכתב דרשאי לומר קדיש קודם הקבורה כשהוא בשבת דאין אמירת קדיש הלוי באבילות ורק בחול אין לעשות כן כיון שהוא אונן ופטור גם מן התפלה, ובנ"ד כיון דעד שיביאוהו מברלין אין חל דין אנינות רשאי לומר קדיש אפי' בחול וכמ"ש הט"ז או"ח סי' ע"ב דהיכי שלא שייך אנינות רשאי לומר קדיש, וכעין מ"ש הדרה"ח דבמקום שמוליכין המת מעיר לעיר דאם המקום רחוק מהלך ב' ימים לא הוי אונן עד שיבואו לעיר קבורתו, וכ"ש בנ"ד שצריך לשהות ב' שבועות בדרך דלא הוי אונן עד שיבואו לפה, וממילא יוכל לומר קדיש. רק רב צעיר אחד לא הניח להבן לומר קדיש קודם הקבורה והנה אף שאי"א לתפוס לרב הצעיר הזה על עיקר הוראתו שפסק כהנה"כ דא"צ לומר קדיש קודם קבורה, בהיות שכמה אחרונים סוברים כוותי' דטעם הקדיש שפודה לאביו מגיהנם וכל זמן שלא נקבר אין בו דין גיהנם, והלחה"פ בקו"א ליו"ד סי' שמ"א כתב שאין לסמוך על הט"ז בהוראה זאת וכמ"ש בעבוה"ג, ויסודתם בהררי קדש בדברי הזוהר פ' ויחי ופ' ויקרא שם מבואר שאין מקום לומר קדיש עד אחר דאיטמר גופא בארעא ע"ש, מ"מ ע"ז שהדר עובדא דכבוד אביו שליט"א שפסק כהט"ז, ראוי לגעור בו דרבו הפוסקים כט"ז וכדאי כל הני רבוותי לסמוך עליהם וחלילה למיהדר עובדא כשכבר פסק רב אב"ד כהט"ז, ועיין בשבו"י ח"א סו"ס ח' אף שכתב דלא ראה נוהגין כהט"ז אפ"ה אם הורה כדבריו ולא מהדרינן עובדא, ולכן לא יפה עשה רב הצעיר ואין רוח חכמים נוחה מהנהגה זאת: וגם במה שנסתפק אם סברו האבלים שנקבר ביום ה' והתחילו אבילות מיד ושוב הודיעו להם מברלין כי נקבר בברלין ביום ו' אם יום ה' עולה להם ממנין שבעה, בעיקר הדבר נחלקו בזה רבני האחרונים במת בעיר אחרת מתי מתחיל האבילות, אדמו"ר הנצי"ב מוולוזין ז"ל בתשובת משיב דבר סי' ע"ב כתב דהדין דנמסר לכתפים נוהג אבילות אינו אלא במי שמתו מוטל לפניו והוא מתעסק עמו ואז כשמוסרו לקוברו נפטר הוא ממנו ונוהג אבילות, משא"כ מי שהוא בעיר אחרת ולא נתעסק עמו אינו נוהג אבילות עד שנקבר ממש, אכן בתשו' מהרש"ם ח"ב סי' ר"ס פסק שימנה מיום שנודע לו שמת, ולפ"ז לא הי' כאן כלל שום טעות במה שהתחילו למנות מיום ה': והנני מברכו בברכת אהרן וואלקין. סימן קמז ב"ה יום ב' ד' אלול תרצ"ה פינסק. כבוד הרב וכו' מהו' יוסף מרדכי בלום שליט"א רב דגאליגארע. ע"ד אשר העיר כ"ת עמ"ש במהדו"ק סי' כ"ט דבגזל ואונאה איכא תרי סוגים. א) חומר האיסור לגזול ולהונות לכתחלה, ב) לאחר שעבר על האיסור אם יש לו קנין בהמעות ורשאי להחזיקו לעצמו או מחויב להשיבם, ולענין חומר האיסור ודאי הוא דאונאה קיל מגזל כיון דדרך מקח וממכר הוא, משא"כ לענין חיוב השבה הוא להיפך, אונאה חמיר מגזל משום דלא ידע דמחיל, ולכן אין לו קנין בהמעות ומחויב להשיב. וע"ז הקשה כ"ת מסוגיא דב"מ דס"א דהתם מיירי ודאי לענין עיקר האיסור כדאמר לא לכתוב לאו בגזל ותיתי מאונאה, הרי דדיינינן על עיקר האיסור ואפ"ה אמר דאונאה חמיר משום דלא ידע ומחיל, זהו תכן דבריו, ובתחלת העיון איני רואה בזה שום קושיא, דהא התם בב"מ קאמר דלא לכתוב כלל איסור גזל ותיתי מאונאה, וכיון דלא היה כחוב הלאו דלא תגזול, ממילא לא היה מקום לכתוב גם לעשה דוהשיב את הגזילה, דמה שייך לכתוב עשה ותיקון ללאו במקום ששום ל"ת לא נזכר עוד בתורה, אלא שהיינו צריכים למילף מאונאה לשני הדברים, גם האיסור לאו וגם חיוב ההשבה אם עבר וגזל וע"ז קאמר שפיר שמאונאה לא יליף משום דלא