זקן אהרן חלק ב רמה

עליו דודאי שאף להפוסקים דד"ג דרבנן היינו שהחיוב תשלומין אינו אלא דרבנן משום דלאו מזיק גמור הוא אבל עצם האיסור דאורייתא דודאי שמה"ת אסור לגרום לחבירו היזק דלא גרע מנתינת מכשול דאסור משום לפ"ע. ובס' שער המשפט הוסיף עוד להביא ראיה ע"ז מש"ס דב"ב דכ"ב דאמר התם זאת אומרת גרמא בנזקין אסור, והלא גרמא בנזקין פטור לכו"ע לשלם אפי' מדרבנן ואפ"ה אמרי' דאסור לגרום היזק לחבירו ע"ש, ולמ"ש לק"מ דאדרבה היא הנותנת דכיון שבגרמא פטור לשלם בעד ההיזק, ממילא תו אסור מה"ת מצד איסור דלפני עור לגרום הפסד לחבירו. משא"כ בדד"ג ומסור כיון שמדרבנן מיהא חייב לשלם ההיזק וסוף סוף יכפהו הב"ד לשלם ונמצא דלא גרם שום מכשול דהא לא גרם לו שום היזק וממילא ליכא בזה שום איסור, דעצם פעולת ההיזק במעשה זו לא אסרה תורה וכמ"ש: מסקנת הדברים דבמקרה כזה שלא נתברר הדבר אם מסרו לגמרי ועצם גוף המסירה מוטל בספק, אפשר לסמוך על דעת הנהו פוסקים דבמקום שאין כוונתו להזיק אלא להציל פטור לגמרי כיון דבלא"ה המהר"ם לובלין והנתיבות פסקו כן, כ"ש בנ"ד דיש ספק אם מסרו כלל, ובכ"ז ראוי קצת לקונסו מפני שלא הזמינו מתחלה לד"ת, וטוב אם כ"ת יוכל לפשר שיסבול קצת בהיזיקו או לפחות יטיל עליו חרם סתם שלא מסרו כי לפוטרו בולא כלום אי אפשר מפני עין הרואים שיאמרו שאין עושין דין למסור: ובאין עוד הנני הדו"ש ומברכו בברכת אהרן וואלקין. סימן קמו ב"ה יום ד' ט"ו שבט תרצ"ד פינסק. כבוד הרב וכו' מהור"ר שלמה נחמי' מאסטאווסקי שליט"א. ע"ד שאלתו שלבית המושב זקנים שבעירו הביאו זקן אחד מקהלה הסמוכה וגבאי הקהלה הזאת הבטיח לשלם להמוסד הזה סך קבוע בכל חודש אבל שילם רק בעד חודש א' ולא יותר, הזקן הזה קבל תמיכה מבתו אשר באמעריקע ואחרי מות הזקן כתבה הבת שהכסף והבגדים שנשאר מאביה אחרי נכוי הוצאות של הקבורה תכריכין ומצבה, יקח המוסד מושב זקנים בשביל שהחזיקו אותו עד יום מותו, וכה עשו גבאי המושב זקנים ולקחו למו כל העזבון, ואכן כעבור חצי שנה כתב אחד מבניו שימסרו את ירושת אביו לבניו של הנפטר, ונסתפק כ"ת אם יש להבנים זכות ירושה בממון זה אשר בתו שלחה לו רק לצורך הרוחת האב, ובתר דמיבעי הדר פשטא דהסך אשר הבטיח גבאי הקהלה לשלם להמושב זקנים בכל חודש בודאי זכה בזה המוסד הזה ועל הנשאר יש להבנים טענת ירושה זהו תכן דבריו: והנה לפי המבואר כמה פעמים במכתבו דלא הזקן עצמו הבטיח לשלם למוסד המושב זקנים מדי חדש, רק גבאי העיר שדר בה אותו זקן הבטיח לשלם עבורו, וא"כ מה פשיטא כ"כ לכת"ר שמנהלי המושב זקנים יכולים לעכב עזבון של הזקן בעד חובם והלא הזקן הזה לא נתחייב להם מעולם, ומה מקום לחייב את הזקן שישלם בעד חוב שנתחייב הגבאי. ומגבאי הזה יש להם הרשות באמת לתבוע כפי מה שהבטיח, אבל זקן זה מה שיאטיה לכאן, ובכן היה נראה לכאורה דאפי' אם תפסו משל זקן מחויבים להחזיר ליורשיו ודלא כמ"ש כ"ת: ובהיות שת"ח אמר מלתא אין מזחיחין ואין מזניחין אותו ראיתי לקיים דבריו דיפה דן. דתפיסתו של המוסד הוי תפיסה וזכו במה שתפסו. דהא הגבאי לא נתחייב לשלם בעד הזקן לכל ימי חייו של הזקן ורק הבטיח לשלם כך וכך לחודש וא"כ כל חודש זמני' הוא ושניהם יכולים לחזור ולבטל התנאי, הגבאי מצדו יכול לבטל התחייבות שלו ולומר שיותר לא ארצה ליתן עבורו ורשות בידכם לגרש הזקן מבית המושב זקנים, וגם מנהלי המוסד יכולים לבטל ולדרוש מחיר יותר גבוה או לשלחו לגמרי אם אין לו מה לשלם עכ"פ התנאי שהיה עם הגבאי נתבטל כעבור חודש, ותביעות המוסד היה שוב על הזקן עצמו שזנו ופרנסו אותו ולא שילם, ואף שלא החנו עמו שרוצים שכר בעד מזונותיו אלא האכילוהו סתם אפ"ה חייב לשלם להם כמובא ברמ"א חו"מ סי' רמ"ו סעיף י"ז דהאומר לחבירו אכול עמי צריך לשלם לו ולא אמרי' מתנה קא יהיב, ואע"ג דבש"ך שם ס"ק ט"ו תמה ע"ז דהא דין זה נלמוד מאומר לחבירו קרע כסותי דמותר לקרוע וחייב לשלם, וכיון דבקרע כסותי גופא קי"ל דדוקא היכי דאתי לידו בתורת שמירה פטור, א"כ הכא אמאי חייב ע"ש, ועיין בקצוה"ח מש"ש ליישב, ולענ"ד נ"ל עפמ"ש בשמ"ק ב"ק שם לאחר שהביא כמה פרושים על מה דמחלק הש"ס התם בין אתא לידו בתורת שמירה או בתורת קריעה ודחה אותם כתב שהנכון כפי' בעה"מ שדוקא היכי שלא איבד בידים אלא פשע בשמירה הוא דמחלקינן בהכי ופטרינן כשלא אתי לידו בתורת שמירה אבל היכי דאיבד בידים אפי' כשלא בא לידו בתורת שמירה חייב היכי דלא אמר לו בהדיא והפטר, וז"ל ונראין דברי בעה"מ דמפרש הכי הא דאתי לידו בתורת שמירה הא דאתי לידו בתורת קריעה כלומר הא דמקשית ומדמית פשיעה לקריעה, לא דמי, דאע"ג דפטרינן לו מפשיעה כיון דאתי לידו בתורת קריעה לא פטרינן לו אם קרע בידים דלעולם מחייב בתשלומין עד שיפטור אותו בפירוש וה"ק קרא טעמא דלשמור דמחויב בפשיעה משום דאתי לידו בתורת שמירה אבל אי אתי לידו בתורת קריעה לא מחייב לשומרו ואם נאבד בפשיעה לית לי' לשלומי ולעולם אי הוה קרע לו בידים מחייב דלא דמי מאן דעביד מעשה בידים למאן דלא עביד מעשה בידים דאפשר דמתרחיש ניסא ולא יבואו גנבים לדפוק בדלת אם הוא נסגר אם לאו אבל כי עביד בידים מיקרי מזיק גמור ואע"ג שצוה לקרוע כיון שלא פטרו בפירוש עכ"ל, ולפירוש זה לק"מ קושית הש"ך דבאכול עמי דהוי נמי כמאבד בידים ודאי דחייב כל זמן שלא אמר לו בפירוש והפטר, ואולי המוהרי"ח מפרש נמי כבעה"מ ושפיר יליף מהתם לחייבו כשלא א"ל והפטר: אלא דלכאורה אכתי יש לפטור הזקן, דיש לחלק בין זן לאדם מעלמא שרגיל לעסוק במסחר ולהרויח משו"ה אמרי' דאין דרך שום אדם לתת מתנה לאיש כזה שיוכל להרויח ולזון אותו בחנם אלא ודאי דעתו להשתלם ממנו כשירויח ויהיה לו מעות, משא"כ בזן לזקן שאין יכול לעסוק במסחור ולהרויח, מסתמא אין דעתו להשתלם ממנו, ואע"ג שלא קאמר בהדיא ע"מ לפטור סגי באומדן דעת לחוד דמסתמא לא היה דעתו להשתלם, וראיה ברורה לחילוק זה דהא בזן ליתום כתב הרי"ף בתשובה והביאו הבעה"ת דאח"כ כשהגדיל היתום