זקן אהרן חלק ב רמד

יודעים בכמה מסרו וכמה הפסידו, וכיון דמיירי ביש עדים שמסרו, ואי נימא דפסול מסור לעדות ולשבועה. והא התם מחויב שבועה מה"ת וכיון שהוא פסול וחשוד קי"ל דשכנגדו נשבע ונוטל, ומאי מיבעי לאמימר, אע"כ דמסור אינו פסול כל כמה דלא הוכרז עליו, ועיין בפנים מאירות בחדושיו לב"ק שהעלה נמי דמסור אינו פסול אלא מדרבנן ומשום דמסור אינו אלא היזק דגרמי ועיקר גרמי הוי רק קנסא דרבנן כמ"ש הש"ך חו"מ סי' שפ"ו, וזהו ראיה מחודדה, ובזה יתיישב נמי קושית היש"ש על הרא"ש שזכרתי לעיל, והיש"ש כתב עליו דהרא"ש לא דק, ולמ"ש שפיר דק במה שחייב שבועה לראובן המסור משום דכל דלא הוכרז לא נפסל, וכ"ש לשיטת הי"א שברמ"א שם דבפסול דרבנן בעינן חימוד ממון דוקא. ובמסור דלדידי' ליכא הנאה לא נפסל, ועיין בגליון משניות פ' זה בורר שנסתפק אי גם לשבועה בעינן הכרזה דוקא, ומסוגיא דב"ק שהבאתי מוכח דגם לשבועה בעי' הכרזה, ובחבורי לב"ק דס"ב הארכתי בזה ע"ש היטב, ולפ"ז שפיר מצרכינן לטעמים הצודקים שכתב כ"ת מה דלא שייך שבועה בנ"ד ומשום דאין כאן טענת ברי ואין זה כפירת ממון, דטעם דחשוד לא סגי וכמ"ש: ובנוגע לחיוב הממון, גם בזה שפיר חזי כת"ר, הדיעה הראשונה שברמ"א חו"מ סי' שפ"ח שהוא שיטת הר' אליעזר מטול"א דכל היכי דאין כוונתו להזיק אלא להציל את עצמו לא דיינינן בי' דין מסור, דכן פסקו להדיא המהר"ם לובלין בתשובה סי' כ"ו והנתיבות בסי' קצ"ד אות ז', ואף שהש"ך חו"מ שם אות כ"ו השיג ע"ז מדברי המרדכי ס"פ הגוזל דתעשה היה בקולוניא באחד שהפקיד אצל חבירו פקדון ולימים כפר לו ולקח המפקיד את שלו בידי עכו"ם ומתוך כך העלילו על הנפקד והפסיד הרבה, ופסק הרב דאם אפשר למפקיד להציל את שלו בענין אחר חייב ע"ש, וגברא חזינא אבל תיובתא לא חזינא וכי כלום השגה היא זו והלא שוברו בצדו דהתם הא טעמא קאמר מפני שיכול היה להציל בענין אחר ודמי למ"ש בר"פ המניח שהיה לו לשמטו ולא שמטו, ובמקום שאפשר הי' להציל שלו בלא מסירה, ודאי דהמסירה היה רק להזיק דאילו להציל שלו היה לו דרך אחר, ומשו"ה חייב, אבל במקום שאי"א להציל שלו בענין אחר כמו בנ"ד, מסתבר דרשאי להציל שלו אף דרך מסירה: ואמנם אפי' להפוסקים החולקים על ר"א מטול"א וסברי דאפי' במקום שכוונתו להציל עצמו נמי יש לו דין מסור, אפ"ה בנ"ד ודאי דאין לו דין מסור כיון דזה הסוחר הנעלם באמת מחויב הוא מדינא דמלכותא שהטילו מס ישר על כל הבא לסחור שישלם בעד תעודת מסחר וכל שארי המסים הכרוכים בזה, ומס הזה הוא אחד מיסודות המלוכה שכל האזרחים מחויבים בזה אלא שהוא רצה להשמיט עצמו ולגנוב המס א"כ כלום מסור ומזיק אפשר לקרוא לו והלא לא הפסידו מאומה דהא הוא צריך ומחויב לשלם חובתו, ודין זה מבואר להדיא בחו"מ שם סעיף י"ב ברמ"א דמי שרוצה לברוח ולא לשלם לעכו"ם מה שחייב לו ואחר גילה הדבר אין לו דין מסור שהרי לא הפסידו רק שהוצרך לשלם מה שחייב ע"ש, ואם ברוצה לברוח מאיש פרטיי הדין כן, כ"ש מי שבא להבריח חובותיו שהוא חייב לשלם לשלטון המדינה ששלום וקיום המדינה תלוי בהכנסת המסים, ודאי דאין דין מוסר למי שמגלה הגניבה, ונהפוך הוא, בוא וראה איך כבר שיבתו גאוני קדמאי לפעולה כזאת, דבבאר הגולה בחו"מ שם אות ס' כתב וז"ל שבימיו פשט המנהג והתיקון שמנהיגי הקהלה עומדים על המשמר שלא לעשות שקר ועולה להאומות ומכריזים לגלות ולפרסם על האנשים שלוקחים בהקפה או לוים מעות ואין רוצים לפרוע ומנהג טוב ויפה הוא וגודל קידוש השם שמים יש בזה וראוי לתקן כן בכל מקום ואז יאמרו בגוים ישראל אשר בהם יתפאר אלקי עולם, וכן אנשים שעוסקים בזיופי מטבעות ושל שארי מיני זיופים בדברים שיש לחוש להיזק רבים יכולים למסרו למלכות ולהודיע לממשלה שאחרים אינם חייבים בזה רק זה העושה לבדו עכ"ל הזהב ועכ"פ דין מסור ודאי שאין לאיש כזה המגלה את האדם שרוצה להבריח מה שמחויב: ויש לי עוד להסביר הטעם דלא דיינינן דין מוסר בכה"ג, דבאמת יש להתבונן וכי היכן מצינו בתורה איסור מפורש על מזיק גם בידים ובמעשה, וכ"ש כשמזיק בדבור בעלמא כמו מסור, לא אסרה תורה כ"א גניבה וגזילה שעל זה בא אזהרה מפורשת, לא תגנב, לא תגזול, אבל לא פירשה אזהרה מפורשת לא תזיק. ונהי ודאי שמדאורייתא אסור לגרום היזק לחבירו דלא גרע מנתינת מכשול לפני חבירו שאסור מקרא דלפני עור וכמ"ש האחרונים. אבל בהיות שאיסור מיוחד על מזיק ליכא כמו שמפורש בגניבה וגזילה, משו"ה דין המזיק חלוק נמי מדין דגנב וגזלן, דהתם עצם פעולת מעשה הגניבה או הגזילה אסרה תורה ואפי' במקום שאינו מפסידו כלום כגון גונב ע"מ למיקט או גוזל ע"מ להחזיר, כמבואר בב"מ דס"א, ולא עוד אפי' אם כוונת הגנב להביא ריוח לבעלים ע"י הגניבה וכגון גונב ע"מ לשלם תשלומי כפל נמי אסור, דאיסור זה אינו מטעם גרמת הפסד, אלא שפעולה דגניבה וגזילה אסרה תורה אפי' כוונתו רצויה וטובה, משא"כ מזיק ומוסר דליכא איסור מיוחד על פעולת ההיזק אלא שנלמוד איסורו מקרא דלפני עור לא תתן מכשול, א"כ ממילא דהאיסור אינו אלא כשגרם מכשול והפסד לחבירו אבל במקוה שלא גרם לו הפסד רק שגילה מסתוריו והכריחו לשלם חובותיו אין שום חיוב ע"ז, דמשום מאי תחייבו דאי משום פעולת המסירה והרי זה לא אסרה תורה, ומקרא דלפני עור נמי אין לחייבו דהרי לא נתן שום מכשול לחבירו אלא מה שהכריחו לשלם מה שמחויב וזה ודאי דלא נקרא מכשול ודו"ק כי זה טעם מושכל בעז"ה: אלא דאכתי הא תינח אם לא הוטל עליו לשלם אלא כפי מה שמוטל עליו לפי ערך המסחר. אבל בנ"ד הלא כ"ת כותב שהוטל עליו לשלם קנסות יותר מכפי חובו, ומה נענה לזה והלא זה ודאי שמפסידו ומחויב לשלם א"כ אכתי נידון בי' דין מסור משום יחר הזה, אמנם נהי שזה ודאי דלשיטת הפוסקים דאפי' בבא להציל את שלו אסור לחסור חייב הסוחר הרשמיי לשלם מה שהפסידו יתר על חובו, אפ"ה דין דמסור כ"ש דאין לו בכה"ג שמחויב לשלם בעד ההיזק, דלמה שכתבתי דעצם פעולת מסירה לא אסרה תורה ורק האיסור הוא מפני המכשול שנתן לחבירו, ובמקום שחייב לשלם בעד ההיזק, גם מכשול ליכא בזה כיון שמשלם לו ההיזק שגרם לו, וממילא לא שייך למידייני' בדין מסור ודו"ק: ובסברא זאת עלה בידי ליישב דברי הפמ"א שזכרתי לעיל שהקשה על מ"ש המחבר בחו"מ סי' ל"ד דמסור פסול לעדות, והא למ"ש הש"ך דדינא דגרמי אינו אלא קנסא דרבנן, ומסור אינו אלא דד"ג כמבואר בב"ק דס"ב דלמאן דלא דאין דד"ג מסורות נמי לא דייני' וא"כ כיון דמסור אין פסולו אלא דרבנן ופסול דרבנן הא בעינן הכרזה עכ"ד. וכבר הרבו להקשות