זקן אהרן חלק ב רמג

מעשה כגון פורץ גדר בפני בהמת חבירו, מי יימר שתצא ותזיק, ונותן סם המות לפני בהמת חבירו, מי יימר דתאכל וכיו"ב הרבה כל היכי דלא ברי היזיקא כאילו כבר נעשה לא חשיב גרמי, ולפ"ז בנ"ד שבאמת אינו מקבל יותר ממאה וחמשים ורק בעה"ב טעה ושגג ופיו הכשילו לומר סכום כזה שיוכל לבוא לידי הפסד, אבל האם תמו שופטים מן הארץ והלא יכול הפועל להגיש קובלנא לפני השרים אשר לצדק ישורו להוכיח צדקו ולברר שמעולם לא קבל סכום כזה ובודאי יצדיקו אותו בדינו כי אין דבר שעומד בפני האמת וכמה מקרים היה כאלו שהשרים הגבוהים הצדיקו, וא"כ לא היה ברי ההיזק בעת מעשה ולאו גרמי הוא: ואמנם באמת אין אנו נצרכים לזה דאפי' היה גרמי גמור נמי אין לחייבו, דלא מיבעי לשיטת הפוסקים דגרמי אינו אלא דרבנן מטעם קנס א"כ אין חיובא דגרמי רק במזיד ולא בשוגג ואונס, א"כ הכא בנ"ד דהבעה"ב עשה זה בשגגה שלא ידע מאיזה סכום מתחיל שיעור תשלומי המם, ודאי דפטור, דלא דמי לכל שארי נזקין דחייב בהו שוגג כמזיד משום דחייבים מדינא, לא כן גרמי שמה"ת פטור לגמרי ורק קנס הוא שקנסו חז"ל וכשעשה בשוגג אין על מה לקונסו, וכ"כ הש"ך חו"מ סי' שפ"ו סק"ו דלפי דיעה זו אין חיובא דגרמי בשוגג ע"ש, אלא אפי' להפוסקים דס"ל דגרמי דינא הוא ולא קנסא וכיון דדין גמור הוא חייב בין שוגג בין מזיד בין באונס בין ברצון, אפ"ה כתבו האחרונים דהיינו דוקא בשארי נזקין אבל במלשין ומסור שההיזק נעשה בדיבור גרידא פטור בשוגג ואינו דומה לכל הנזקין דחייב בשוגג, דבמעשה אין לחלק דמ"מ המעשה נעשה, אבל בדיבור בשוגג אין זה כלום וגרע גם מגרמא ע"ש בדבריהם ותמצא כן, ולפ"ז בנ"ד שפיו הכשילו בשגגה להוציא דבור כזה שיש בו כדי היזק לחבירו ודאי דפטור דגרע גם מגרמא, ולא דמי למראה דינר לשולחני או כשטעה בדין אם אינם מומחים חייבים לשלם אע"ג שהזיק בדבורו בשוגג, דהתם באמת לא על הטעות חייבין, דודאי על כל היזק בדבור כשהוא שוגג אינו חייב, ורק החיוב הוא על מה שנזדקק לזה, דמי בקש אותו שיזדקק לזה, והיה לו לידע מראש שכיון שאינו מומחה לזה בודאי יטעה וע"ז הוי מזיד, אבל בנ"ד לא שייך זה לומר מי בקש אותו שיזדקק להשיב לשר הממשלה דהלא מוכרח הוא מצד השלטון להגיד כמה ישלם לפועליו וממילא אין על שום מה לחייבו, על עצם ההיזק פטור כיון שלאו דרך נזק וגם בשוגג עשה כן, ועל הזדקקותו להשיב נמי פטור כיון שמוכרח הוא לזה, הוא הדבר אשר אמרתי דלית דין צריך בושש שאין משום זה לחייב לבעה"ב ואפי' בדיני שמים אין חיוב דגרע גם מגרמא וכמ"ש: ובאין עוד הנני המברכו בברכת אהרן וואלקין. סימן קמה ב"ה יום ד' י"ג סיון תרצ"ו פינסק. כבוד הרב וכו' מחו' שלו' יחזקאל רבין שליט"א בק"ק טאמאשוב, לוב'. ע"ד השאלה באחד שיש לו מסחר עם עורות, המתנהל באופן רשמיי משלם בעד תעודת מסחר עם כל מסי הממשלה הכרוכים בזה, ובעיר נמצא עוד סוחר שני בעסק זה אשר שם במחשך מעשיו וכל העסק גנוב הוא אתו משרי הממשלה, אין לו תעודת מסחר ואינו משלם שום מס, וכאשר נודע זה לשרי הממשלה התחילו לתבוע ממנו בעד המסים להקנסות, וכעת תובע זה הסוחר הנעלם את הסוחר הרשמיי לד"ת בטענה כי רק הוא הלשין עליו לפני שרי הממשלה ומברר דבריו בהיות שעל כתב המסירה שנקראה לפניו בעת בירור המשפט נמצא חתימתו עם עוד איש אחד, ובכן תובע ממנו שישלם לו כל ההיזק שגרם לו, והסוחר הרשמיי מכחישו ואומר כי הוא לא חתם על המסירה ורק אחרים זייפו חתימתו, וכת"ר נסתפק אפוא בדין זה בהיות שיש ספק גדול אם מסרו כלל דגם התובע אינו יכול לטעון ברי ע"ז דשמא באמת נזדייף חתימתו, ואפי, נימא שהוא היה המוסר, אכתי אפשר לומר שרשאי היה לעשות כן בהיות שסוחר הרשמיי הוא היחיד בעיר ובסביבה שיש לו תעודה רשמיית על מסחר עורות, ולשכת המסים לוקחת רשימה מבית המטבחיים כמה פרות נשחטו, והמספר שעולה זוקפים הכל על חשבונו בהיות שאין סוחר אחר זולתו, וא"כ במה שהראה על הסוחר הנעלם לא נתכוון להזיקו כ"א להציל עצמו, זהו תכן השאלה: והנה כ"ת האריך לצדד דלא דיינינן לסוחר זה דין מסור, חדא מפני שלא נתברר רשעתו וגם התובע אינו יכול לטעון טענת ברי שהוא מסרו דשמא האמת כדבריו שזייפו חתימתו, ועוד דאפי' היה יכול לטעון טענת ברי שהוא היה המוסר אפ"ה אין בזה אפי' חיוב שבועה כיון דלא נתכוון להזיקו אלא להציל את עצמו דבכה"ג פטור לשיטת הר"א מטול"א שבמרדכי פ' הגוזל בתרא והובא ברמ"א חו"מ סי' שפ"ח סעיף ה', וא"כ אפי' היה מודה שמסרו לא היה מחויב ממון בהודאתו, וכל היכי דלא נתחייב ממון בהודאתו אין חיוב שבועה על כפירתו דלאו כפירת ממון הוא כמבואר בחו"מ סי' פ"ז, ומטעמים הללו רוצה כ"ת לפטור את הסוחר הרשמיי גם משבועה, ואם כי דבריו ישרים ומכוונים להלכה, אבל לכאורה יש לתמוה על כ"ת מי הכניסו לתגר הזה לפוטרו משבועה משום דאין כאן טענת ברי וכפירת ממון דלא נתברר דהחתימה על המסירה הוא שלו, דע"ז יש להשיב. דהא אפשר לקיומי חתימתו מחתימה אחרת שיחתום לפני ב"ד, והא נהפוך הוא דאם באמת יתברר שזהו ודאי חתימת ידו והוא הוא שמסרו, כ"ש דלא שייך כאן שבועה, דכיון שנתברר שמסור הוא הרי הוא פסול לעדות וכל הפסול לעדות פסול לשבועה ומה מקום אפוא למה שתובע שישבע כיון דחשוד הוא ואין מוסרין לו שבועה, וכיו"ב השיג היש"ש ס"פ הכונס על תשובת הרא"ש שכתב וז"ל על ששאלת לאה טוענת על ראובן שמסרה בידי עכו"ם ובזה הפסידה הרבה וקצת ביררה בעדים, כל מה שתוכל לברר בעדים שהפסידה יפרע לה וישבע ראובן שלא הפסידה יותר עכ"ל, וע"ז כתב היש"ש שם דהרא"ש לא דק בפסק זה דהא מסור פסול לעדות וממילא פסול לשבועה ע"ש, אכן לאחר העיון ראיתי כי הצדק עם כ"ת ומחמת חשוד אין לפטור בנ"ד, דכבר מבואר אצלי בחבורי לחו"מ סי' ל"ד דפסול דמסור לעדות ולשבועה אינו אלא מדרבנן, וכל פסול דרבנן אינו נפסל בלא הכרזה כמבואר בחו"מ שם וכמו שהבאתי בסמוך בשם הפנים מאירות, ולכן בנ"ד דאכתי לא הוכרז עליו אינו נפסל עדיין, וראיה לזה מש"ס דב"ק דס"ב דבעי אמימר אי פשו תקנת נגזל במסור, והרי"ף וכמה ראשונים פירשו בעיא זאת דמיירי ביש עדים שמסרו ואיבד ממונו אלא שאינם