זקן אהרן חלק ב רמב

אלא עשירותו בא ממה שהעשירוהו קודם בעת שנתמנה לנשיא ונשארו לו אוצרות רבות, א"כ הוי ככל עשיר דעלמא דבא לידי עניות מאיזה הפסד, א"ו דנותנין לו שכירותו גם לאחר שנצטרע ועבר מנשיאותו, וא"כ הרי ראיה דמשרתי הקהל מקבלים שכירות גם לאחר שעברו מעבודתם עפ"י אונס, והנה אם הדין היה כן דמחויבים לשלם שכירות לכל מלך ונשיא שעבר מנשיאותו, היה זה באמת ראיה מחוכמה, אבל מעולם לא שמענו ולא ראינו דין כזה שיהא חיוב לשלם שכירות לנשיא ומשיח שעברו, ואם כי פרש"י ודאי דחוק כאשר כבר הקשו עליו בתוס' הרא"ש שם דאע"פ שיש לו ממון הרבה יכול לבוא לידי עניות כיון שהוא עבר ממלכותו ואין בידו ליקח מעם הארץ מסים והוי כעשיר שיש לו אוצרות הרבה ואפ"ה חייב, וגם שארי אחרונים נדחקו בכוונת רש"י עיין במפרשים, אבל זה לא שמענו משום אחד ראשונים ואחרונים שיפרש כוונת רש"י משום דנוטל שכרו גם לאחר שעבר, ואפי' בעודנו מלך אינו נוטל שכר קבוע אלא שיש לו רשות ליקח מסים וארנוניות, וגם בכהן העומד ומשמש לא מצינו שום שכירות מהקהל זולת מתנות כהונה, ומה שהעשירו לכוה"ג אינו אלא פעם אחת בעת שנתמנה, והנכון בכוונת רש"י כמ"ש הרמ"ה דדוקא מלך אינו בא לידי עניות מפני שיש לו אוצרות מרובות ולא דמי לעשיר מתחלה שאין לו כ"כ אוצרות מרובין, ודוקא במלך סובר כ"כ אבל במשיח שעבר שלא היה לו גם מתחלה אוצרות מרובים כ"כ איה"נ דחייב בעולה ויורד משום שיוכל לבוא לידי עניות, והיינו דלא נסתפק רבינא כ"א בנשיא שנצטרע והניח משיח אע"ג שנשיא ומשיח כהדדי נזכרו בדברי ר' ירמיה משום דבמשיח כיון שעבר יוכל לבוא לידי עניות, ולפי' הרמ"ה אפשר לומר דלאו דוקא נשיא אלא הוה"ד למשיח מיבעי' לי', אבל רש"י דייק בלישני' דרבינא שהזכיר נשיא דוקא ולא משיח ומכלל דשאני מלך דיש לו אוצרות מרובים ביותר, אבל משיח איה"נ דחייב משום דבא לידי עניות, וא"כ מוכח להיפך דלאחר שעבר אין מקבלין תו שכירות דאל"ה אין חילוק בין נשיא למשיח, זהו מה שנ"ל בזה ואכ"מ להאריך יוחר: והנני ידידו המברכו בברכת אהרן וואלקין. סימן קמד כבוד הרב וכו' מהור"ר יצחק גערשנאוויץ שליט"א רב בזאבינקא. ע"ד שאלתו בפועל שתובע לבעה"ב שאמר להאינספעק- טאר כי הוא הפועל מקבל בשכרו סך שני מאות זהובים לחדש, שעי"ז גרם לו הפסד ארבע מאות זהובים, כי חק המלוכה כעת שכל מי שירויח משני מאות זהובים ומעלה מחויב לתת מס לאוצר המלוכה, ולדברי הפועל חטא הבעה"ב בכפלים במה שהגיד להאינספעק- טאר מעיקרו, וגם הגזים לומר שלוקח שני מאות ובאמת אינו נוטל יותר ממאה וחמשים, ובעה"ב אומר כי לא ידע החק מאיזה סכום מתחיל חיוב תשלומי המס וסבור היה שגם מריוח שני מאות נמי אין משלמים, ושואל כת"ר אם יש לחייב לבעה"ב כדין מלשין ומטעם דינא דגרמי: ובתשובה ע"ז כי לדעתי אין מקום לחייב לבעה"ב כי אין בזה לא גרמי, ואפשר שגרע גם מגרמא וכמו שאבאר. תנאי הראשין מגרמי, שיעשה הפעולה דרך נזק אבל כל שעושה שלא בדרך נזק אף שממילא יגיע נזק לזה פטור וכמ"ש הראב"ד הובא בחו"מ סי' ס"ו סעיף כ"ג דאע"ג דמוכר שט"ח וחזר ומחלו דחייב המוחל לשלם ללוקח מצד גרמי, אפ"ה יורש כשמוחל לעצמו אינו חייב לשלם ללוקח משום דגרמי אינו אלא במתכוון להזיק אבל במוחל לעצמו שאין זה דרך נזק כ"א להרויח לעצמו אין זה גרמי ופטור, ובחבורי מהדו"ק סי' קט"ו הבאתי מקור ע"ז מן הש"ס דב"ב ד"ל גבי ההוא דא"ל לחברי' מאי בעית בהאי ארעא דדידי הוא א"ל מפלניא זבינתי' א"ל פלניא גזלנא הוא וממני גזלה א"ל והא אתה אמרת לי לקנותה ממני א"ל השני נח לי הראשון קשה הימנו, ולכאורה יקשה דליחייב מיהא מדינא דגרמי דהא הלוקח הוציא המעות על פיו לאבדון והפסידו הפסד גמור, ומ"ש מההיא דלך ואני אבוא אחריך דמחויב לשלם מה שהוציא זה על פיו, אכן למ"ש ניחא טובא, דהתם בב"ב לאו דרך נזק הוא אלא לטובת עצמו נתכוון וכל היכי שאין זה דרך נזק אין לחייבו מטעם גרמי וכשיטת הראב"ד: הן אמנם שכולם הרעישו על שיטת הראב"ד שזהו נגד סוגית הש"ס ב"ק דפ"ט שהביא שם לסייע לתקנת אושא מהא דתני שמעידין אנו שגרשה ונתן כתובתה דאין משלמין רק טובת הנאת כתובתה ואי אמרת ליתא לתקנת אושא לזבני לגמרי, ולראב"ד קשה דהא אפי' אם מתה הבעל יורש הוא וימחול לנפשי' ולא יצטרך לשלם גם מדינא דגרמי כיון דלא נתכוון להזיק אלא להנאתו עשה, ועיין בנתיבות סי' ס"ו ס"ק ל"ז שהביא לקושיא זאת בשם קושית העולם, אבל באמת גם לקושיא זאת יש תי' מספיק עפמ"ש התוס' בב"ק שם דתזבין כתובתה במעמ"ש דאינו יכול למחול לר"מ דס"ל מעמ"ש קונה, ותי' דמעמ"ש אינו מועיל בכתובה כיון דאין החוב ברור דשמא תמות ויירשנה בעל ומחיים לא ניתנה הכתובה לגבות כלל, ומעתה זה דוקא אחר תקנת אושא אז אין החיוב ברור דשמא תמות ויירשנה בעל ואף אם תמכור הבעל מוציא מיד הלקוחות, אבל קודם תקנת אושא דמכירתה מכירה רק שהבעל יוכל אח"כ למחול לעצמו א"כ כיון שהחיוב ברור הוא עכ"פ א"כ ממילא לא תוכל לזבון כתובתה לגמרי במעמ"ש דאינה יכולה למחול וכאן מהני שפיר המעמ"ש כיון שהחיוב הוא ברור כיון דלמ"ד דליתא לתקנת אושא אין הבעל מוציא מיד הלקוחות, ועיין בס' מעין גנים סי' ס"ו שחי' כן אלא שדחה לתי' זה דהא הבעל לא ירצה להיות במעמ"ש להפסיד ירושתו ואע"ג שהתוס' הקשו דתזבין במעמ"ש היינו שתמכור בטובח הנאה דאז אינו מפסיד מידי אבל במכירה לגמרי הרי מפסיד ירושתו ע"ש, אבל במחכ"ת לק"מ ודחוי זה חוזר ונראה, ונעלם ממנו מה שהובא בשמ"ק שם דשפיר כופין את הבעל להיות במעמ"ש וראיה ממ"ש בב"ב פ' מי שמת האומר הלוואתי לפלוני ופי' שם משום דאיתי' בבריא ואם אין כופין את הלוה בכך אינו בבריא אע"כ דכופין ע"ש, ולפי כל האמור יצא שיטת הראב"ד ברורה ולא רק שאינה נגד סוגית הש"ס דב"ק אלא נהפוך הוא דמש"ס דב"ב שהבאנו יהיה ראיה עצומה לדבריו דבמקום שאינו עושה דרך נזק ואין כוונתו להזיק דאין לחייבו מטעם גרמי, ולפ"ז בנ"ד נמי, הבעה"ב לא עשה זאת דרך נזק משום שרצה להזיקו לפועל ורק לפי תומו על שאלת האינספעקטאר השיב ובכה"ג אין זה גרמי, דתנאי הראשון של גרמי שיעשה דרך נזק וכמ"ש. תנאי השני, דגרמי הוא דוקא כשע"י מעשיו או דבורו ההיזק ברי וכאילו נעשה דבר. אבל היכי שאין ההיזק ברי בעת