זקן אהרן חלק ב רמ

ונתחייבו לו אנשי הקהלה לשלם לו השכירות שפסקו לו, וחיוב זה הוא בשטר, דלכל רב יש כתב רבנות ויש לו אפוא להרב שטר שגם מחצית הכנסת העופות שייכים לו, ומה מהני שוב מחילתו. והא ידוע שיטת גדולי הפוסקים דהיכי דנקיט שטר לא מהני מחילה כמבואר בחו"מ סי' י"ב ובסמ"ע שם, ובחבורי שם הארכתי להוכיח שיטה זאת מהש"ס ע"ש, ועמ"ש לעיל בתשובה סי' ק"מ, והא תינח למ"ש הש"ך בחו"מ סי' ס"ו ס"ק ע"ד דטעם דלא מהני מחילה בדנקיט שטרא בידו משום דמזה מוכח דהמחילה לא היתה בלב שלם דאם היה מוחל בלב שלם היה מחזיר השטר, א"כ הכא דלא שייך טעם זה דהא לא יכול הרב להחזיר השטר כיון דהשטר שלו הוא הכתב רבנות ששם נכתבו כל החיובים שבין העיר לבינו ונצרך הוא להחזיק שטר זה משום שארי החיובים שלא מחל, אבל במה שמחל באמת מהני מחילתו, אבל לטעם שכתב הכנה"ג בשם תשובה מיוחסת לרמב"ן דכיון דנקיט שטרא הוי כגבוי וכבידו הוא ובדבר שבידו לא שייך מחילה, א"כ ה"נ שייך טעם זה ולא מהני מחילתו כלל, ובהצטרף לזה עוד שיטת המוהרי"ט הובא בקצוה"ח סי' י"ב דמחילה בלב לא מהני כלל ואף אם מחל מצי לחזור ובחבורי שם הארכתי בזה, נראה פשוט דאפי' אם הודה הרב שנתכוון למחול לא מהני מחילתו כלל וכשבא כעת לחזור שפיר מצי לחזור: ועוד בה שלישיה לבטל טענת השו"ב אפי' להפוסקים דמחילה מהני גם בדנקיט שטרא, דהא בנ"ד הרי טוען ברי שלא מחל ויש עוד רגלים לדבר דהאמת אתו מדהשתדל אצל השלטון לעשות הוספה, וטענת השו"ב אינו אלא ספק ואומדנא בעלמא מדשתק מכלל דמחל, וברי ושמא במקום דאיכא שטרא דמסייע לדברי האומר ברי אמרי' ברי עדיף, דדוקא להוציא מחזקה דממונא לא מהני ברי אבל בדאיכא שטרא דהוי כגבוי וכאילו בידו לא מיקרי תו להוציא דמה"ט אמרי' מגו להוציא במקום שטרא משום דכיון דכגבוי לא מיקרי זה להוציא וכמ"ש הכנה"ג בשם הרמב"ן שזכרתי לעיל ועמ"ש בתורי"ד כתובות די"ב ע"ב ובב"ש אה"ע סי' ס"ו ס"ק כ"ב דברי עדיף היכי דנקיט שטרא, ולפ"ז שפיר נאמן הרב לומר שלא מחל כיון דאית לי' שטר על מחצית העופות ובכה"ג ברי שלו עדיף, ובלא"ה נמי כ"מ דאיכא הכחשה וספק על המחילה א"צ המוכר להביא ראיה שלא מחל דכיון דמחילה טענה גרועה היא מהימן גם בלא עדים וכמבואר בחו"מ סי' רכ"ז במוכר אומר שלא איתרמי לו עד השתא חפץ כזה שיהא ביכולתו להראות לתגר ולקרובו והלוקח מכחישו שאיתרמי לו א"צ להביא ראיה ונאמן בלא עדים, וכתב הסמ"ע מפני שמחילה טענה גרוע ע"ש, וה"נ דכוותה, הרי ביארתי כמה טעמים כדי לסתור טענת השו"ב. א) שטענת ידע ושתק מכלל דמחל לאו טענה היא כלל כדמוכח ממשנה דתגר ומעובדא דוורשכי, והכי פסק הר"ח ורמ"א וכן קי"ל לדינא, ב) אף אם היה מוחל ודאי לא מהני מחילתו כיון דנקיט שטר, ג) דנאמן לומר שלא מחל דבכה"ג דאיכא שטרא ברי עדיף, ועל שלשה עמודים הללו יש לבנות בטח יסוד הדין שאין בטענת השו"ב ולא כלום והרב יכול לתבוע השלשים פ"צ רק העשרים פ"צ שוויתר בעצמו כאמור במכתבו, עוד לא הוברר אצלי מפני חסרון הוכחות, אבל השלשים פ"צ יש לו רשות לתבוע והשו"ב לא יהיה סרבן בדבר להשיב להרב מה שמגיע לו מן הדין: ובאין עוד הנני מברכו בברכת אהרן וואלקין. סימן קמג ב"ח יום ב' י"ב ניסן תרצ"ב פינסק. כבוד הרב וכו' מהור"ר ישכר שלמה טייכטהאל שליט"א אב"ד בפסטיאן (צעכעסלאוואקיי). ע"ד חלוקי הדיעות שבינו לבין הרב ר' שמעון גרינפעלד ז"ל אב"ד סעמיהאל בנוגע להלכה ולמעשה בשוחט המקבל פרס קבוע מקופת הקהלה ובזמן המלחמה נפל הגורל עליו לילך למלחמה ופסקה הקהלה מלשלם השכירות לבני ביתו, אם יוכל עתה לתבוע מן הקהלה את המגיע לו, וכת"ר רצה לדון דכיון דהוא אנוס מטעם הממשלה ע"ז שלא היה יכול לעבוד עבודתו, שפיר מגיע לו שכרו כפי מה שפסקו לו, והרב דסעמיהאל לא הודה לו בזה ופסק דכל משמשי הקהל אם לא עבדו עבידתייהו אפי' ע"י אונס גמור אין מגיע להם שום שכר, ורוצים אתם לשמוע חות דעתי, ובהיות שלא הזכרתם הטעמים שלכם, נצרך אני לדון רק לפי ראות עיני בלבד, ולענ"ד דאין לחייב הקהל מדינא וכמו שאבאר הטעמים: דהנה הדין יתפרד לשני ראשים, א) משום חזרה, שכיון שאיתרע בו מלתא כזה בשו"ב שלהם, שאינו יכול לעבוד עבודתו אין מום גדול מזה ויכולים הקהלה לחזור ולבטל השכירות, וכמו בשוכר חמור ונתקלקל שאינו ראוי עוד לרכיבה, שאינו מחויב לשלם אלא השכירות שעד כה ומשם ואילך בטלה השכירות כמבואר בפ' האומנין ובחו"מ סי' ש"י, וכן בסי' רל"ב לגבי מום במקח שיכול לבטל השכירות ובזה אין מחלקין בין מכת מדינה או מכה פרטיית רק מאחר שנשתנה ונפל בו מום יכול לחזור וכטענת מהר"ם פאדוה הובא ברמ"א חו"מ סי' שכ"א ובסמ"ע שם בארוכה עיי"ש: ב) אפי' במקום שאי אפשר לבטל השכירות, אכתי יש לדון ההפסד על מי ומטעם ניכוי אם אפשר לנכות בעד הזמן שלא עבד, וזה אמנם תלוי אם מכח מדינה מצי השוכר לנכות, ואם מכה פרטיית הוי כל ההפסד לקהלה שהם השוכרים וכאשר יבואר בדברנו, והנה בנ"ד לכאורה אע"ג שכ"ת לא הזכיר להדיא בדבריו אם הקהלה חזרו ורצו לבטל השכירות, בכ"ז מתוך דבריו שכתב דפסקו מיד לשלם השכירות לבני ביתו אין חזרה גדולה מזו ויש להם הרשות לחזור כפי שבארתי, אכן באמת זה אינו, דהא הד"מ בסי' שכ"א הקשה על מהר"ם פאדוה הנ"ל דבעובדא דידי' רצה לדון מטעם חזרה מתשובת מיימוני לס' משפטים סי' נ"ז דמבואר שם בשוכר בית ונשרף דצריך לשלם כל השכירות אפי' מה שלא דר בו, וכן נראה להוכיח מלשון רש"י בב"מ דע"ט גבי ספינה דקאמר ר' נתן לא יטול ופרש"י דאפי' נתן כולו נמי לא יטול כלום ואפי' שכר חצי הדרך שלא עבד, הרי להדיא דס"ל לרש"י דאפי' שכר חצי דרך שלא הלך ג"כ לא יטול, וגדולה מזו ס"ל לרש"י בב"מ דק"ב גבי בית דירה שהשכיר לו בית זה ונפל דצריך לשלם כל השכירות אפי' מה שלא דר בו, ואפי' לא נתן צריך ליתן, דכן מוכח מדפירש שם הטעם דמזלי' דשוכר גרם ולטעם זה אפי' לא נתן צריך ליתן וכן הבין הריטב"א מלשון רש"י וכמ"ש שם בשמ"ק, ובע"כ צריך לומר כמ"ש הסמ"ע סי' שכ"א דגבי בית לא שייך חזרה כיון שנשרף כל הבית ואין לו מה להחזיר, ולפ"ז ה"נ בנ"ד כיון שאין לקהלה מה להחזיר הוי כל ההפסד שלהם, ואע"ג