זקן אהרן חלק ב רלט

לר' יהודה תלינן במחילה בספסר אבל לרבנן דקי"ל כוותייהו אפי' בספסר לא תלינן במחילה, כ"ש בנ"ד שאינו ברור עוד אם דמי לספסר ואדרבה שמסתבר יותר דלא מתל ומה ששתק היינו שלא רצה לתבוע מיד, היינו משום שהשו"ב הוא תושב בעיר לא רצה להרגיזו ולעורר חמתו בימים הראשונים ורצה להמתין עד שיתיישב ויתחזק בעיר וכמ"ש: והנה ברמ"א חו"מ שם הביא בשם הר"ח דאפי' כשידע ושתק לא אמרי' דמחל, והוכיח זה מן הש"ס ב"מ דנ"א דהכי איתא התם ההוא גברא דנקט וורשכי לזבוני קרי שיתא ושוי חמשא ואי הוה יהבי לי' חמשא ופלגא הוי שקיל כו' אמר אי יהיבנא לו חמשא ופלגא הוי מחילה אתן לו שיתא ואתבענו לדינא, ומהך עובדא הוכיח הר"ת שאפי' אם ידע הלוקח בשעה שנתאנה ושתק אפ"ה יכול לתבוע אונאתו, ולכאורה הדברים תמוהים דמה ראיה הוא הא התם כיון שידוע לנו שגם אי הוי יהיב לי' חמשא ופלגא הוי שקיל וא"כ למה לו לתת יותר א"ו משום דרוצה לתבוע אונאתו, וא"כ י"ל שדוקא התם שיש אומדנא דמוכח שדעתו לתבוע ולא למחילה, ומנ"ל ללמוד שאפי' במקום שאין אומדנא כהאי שדעתו לתבוע ולא למחילה, ונ"ל דמה שהוצרך הר"ח ז"ל להביא ראיה מהש"ס אין זה בכדי שלא נאמר כיון דידע ושתק מחל, דזה ידעינן מסברא בלא ראיה, דגם מסברא לא היינו אומרים כן דבאונאה לא נתלה השתיקה במחילה משום דאין אדם רגיל למחול ולתת מתנת חנם, ורק במקום שלא היה לנו במה לתלות השתיקה יהי' הכרח לומר מדידע מחל, אבל בדין דאונאה הא י"ל משום דהיה לו רצון וצורך באותו חפץ ואם לא יתן כמו שרוצה המוכר לא ישיג אותו לזה הוכרח היה לקנות מתחלה במתיר גבוה אף שידע שאינו שוה כ"כ, וכיון שיש לנו במה לתלות שתיקתו מהיכי תיתי נימא שנתכוון למתנה, וסברא זאת שייכא נמי במקום שאין אומדנא דמוכח דלא בעינן כלל לאומדנא ע"ז דבודאי כל זמן שיש לתלות השתיקה לסבה אחרת ולא למחילה תלינן, ורק הראיה מן הש"ס הוצרך הר"ח בכדי שלא נימא דלא מיקרי אונאה כ"א במקום שלא ידע הלוקח אבל במקום שידע הלוקח מתחלה אם כי הוא לקח אותה אדעתא דלתבוע אין זה כלום, דאין לו רשות לקנות לכתחלה בהערמה כדי לתבוע אח"כ ולא מיקרי זה כלל אונאה וכמו גבי פחות משתות דאמרינן באמת דאע"ג שאסור להונות בפחות משתות מ"מ אם הלוקח ידע מותר לכתחלה וכמ"ש בארוכה בחבורי חשן אהרן סי' רכ"ז, והו"א שגם באונאת שתות הדין כן, לזה מביא הר"ח מעובדא זאת שאפי' אם ידע מתחלה שיש בה אונאה, כיון שלקח ע"מ לתבוע ולא למחילה יכול הוא לתבוע, וממילא דבכל גווני שבאונאה כיון דודאי הוא שדעתו לתבוע אין זה מזיק מה שידע מתחלה דאפי' כה"ג הוי מיקרי אונאה וא"ש: ועיין בב"ח חו"מ שם שהרבה להשיג על הרמ"א שפסק כהר"ח שאפי' אם ידע הלוקח יכול נמי לתבוע אח"כ, דהא בע"כ לא נתכוון הר"ח להוכיח אלא דומיא דהך עובדא דוורשכי כשאמר הלוקח בפני עדים אתן שיתא ואתבענו לדינא, דהתם כיון שנתברר דידע ולא מחל אעפ"י ששתק בשעת לקיחה אין שתיקתו מחילה, אבל אם לא נתברר שהיה דעתו לתבוע אח"כ אע"ג דנתברר שידע הלוקח שאינו שוה אלא חמשא וקנה בשש אמרינן מתנה בעלמא הוא דיהיב. והביא ראיה דהא אפי' היכי דטעה בכדי שאין הדעת טועה פסק הרא"ש דמסתמא ידע ומחל וכמבואר בחו"מ שם סעיף י"ט, כ"ש היכי שידוע לנו בשעת לקיחה שאינו שוה אלא חמשא ולקחו בשש דאמרי' ידע ומחל. וא"כ היכי סחים הרמ"א לפסוק דבכל אופן אמרינן דיכול לתבוע אח"כ, ובחבורי שם כתבתי ליישב שודאי כוונת הר"ח הוא כמ"ש הרמ"א שבכל אופן יכול לתבוע אח"כ ולאו דוקא בדומיא דעובדא דהתם, דלשון הר"ח הוא ממש כלשון הרמ"א ולא הוזכר שם החילוק שכתב הב"ח, וקושית הב"ח דא"כ אמאי אמרינן דטעה כדי שאין הדעת טועה דידע ומחל, יתיישב בפשיטות, דהא זה ודאי שהדין המוזכר בהך עובדא דיכול לתבוע אפי' כשידע מקודם, לא נאמר זה כ"א בשיעור אונאה, אבל במקום ביטול מקח אמרי' בכל דוכתא דראה ונתפייס ולא יכול לתבוע אח"כ וכמ"ש בהדיא בכתובות דנ"ח מאי אמרת לסטים מזוין או מוכתב למלכות הנהו קלא אית להו, ופרש"י וסבור וקביל, הרי שאפי' במקום שלא נתברר שידע בודאי אפ"ה אמרי' כיון דקלא אית להו וידע מסתמא אין יכול שוב לבטל המקח, כ"ש היכי דנתברר שידע בעת הלקיחה מן המום דא"י שוב לתבוע, והחילוק שביניהם פשוט ומבואר דבאונאת שתות שהמקח קיים לעולם אמרינן דרגיל אינש למיעבד הכי ליתן מתחלה יותר מהשווי אדעת דלתבוע אח"כ דכיון שרצונו להשיג החפץ והמוכר לא נתרצה כ"א במקח שמבקש הוא ואע"ג דלוקח יודע שאין שוה כ"כ יתרצה ליתן יותר אדעת דלתבוע אח"כ, גם רשאי למיעבד כן להשתמש באותו חפץ אע"ג דיודע בנפשו שיתבענו אח"כ לדינא כיון דס"ס המקח קיים ובשלו משתמש אבל במקום שאם יתבע יתבטל המקח כגון באונאה יתר משתות או מום במקח אי"א לומר דלקח מתחלה אדעת דלתבוע, חדא דלאיזה תועלת יעשה כן כיון דהמקח לא ישאר בידו כשיתבענו אח"כ וא"כ למה לקנות מתחלה אדעתא דלבטל המקח, ועוד דאפי' במקום שיש לו חפץ במקח רק לשעה ולא אכפת לי' אם אח"כ יתבטל המקח, מי שרי לעשות כן לקנות לכתחלה ע"מ לבטל המקח אח"כ דהא במקום שהמקח טעות הוי המעות גזל ביד המוכר והחפץ גזל ביד הלוקח וכמ"ש המ"ל פ"ה מהלכות אישות שאפי' במקום שאין המוכר או הלוקח ידע שיש מום שלא נראה לעין שנתכוונו לגזול הוה גזל, כ"ש בכה"ג שידע מתחלה שיש בו מום או אונאה יתר משתות שאין רשאי לקנות אדעת שיתבע אח"כ לבטל המקח דאז נראה כמכוון לגזול ובכה"ג ודאי דאמרי' מדידע מחל, ולפ"ז לק"מ קושית הב"ח, דהא התם כיון דטעה כדי שאין הדעת טועה הוי זה יותר משיעור אונאה, דכדי אונאה הוי הדעת טועה, ובטור ששם מקור הדין מבואר להדיא דפסק הרא"ש היה ביותר מכדי אונאה דזה לשון השאלה לפעמים שאדם דחוק לשעה ומוכר שוה סלע בדינר מחמת דוחקו וכשיזדמן לו מעות יחזור וע"ז השיב הרא"ש דכיון שטעה כדי שאין הדעת טועה מסתמא ידע ומחל ע"ש, וכיון דמיירי בביטול מקח אמרינן ודאי דכיון שידע מחל דאין לומר שדעתו היה לתבוע אח"כ דהא אם יתבע יהיה ביטול מקח והמעות גזל והיאך רשאי להשתמש בגזל, א"ו שידע ומחל, אבל בשיעור אונאה שפיר אמרינן דאפי' כשידע דעתו לתבוע וסרה הקושיא מהרמ"א ומשה אמת ותורתו אמת, ושם הארכנו יותר ואכ"מ, והרי בארנו דמהש"ס ופוסקים באין חולק מבואר דלא אמרינן מדידע ושתק מכלל דמחל, ובכן נסתר אפוא טענתו של השו"ב דמדידע הרב ושתק מכלל דמחל דהא לא אמרינן הכי וכמ"ש: וגדולה מזה אני אומר שאפי' אם הודה הרב דמה ששתק היה בשביל שדעתו היה למחול לא מהני מחילתו ויכול לחזור. דהא מיד שקיבל כתב הרבנות נשתעבדו