זקן אהרן חלק ב כג

לעשיית הטארג. לעמוד על הטארג בשבת ולקנות הנכסים והדבר נוגע להפסד מרובה באשר אם טארג הזה יתבטל, בהכרח יהיה להוציא הוצאות מרובות על עשרת טארג חדש וגם כמה זמן יעלה עד שיושג רשיון הליציטאציא אחרת ומי יודע שפא במשך הזמן יתהוו סברות כאלו שלא יבוא כלל לידי גוביינא ולכן במקום הפסד גדול כזה אפשר רשאי לעבור על שבות דמקח וממכר, וכת"ר צידד להתיר ומביא ראיה ממ"ש החיי אדם כלל מ"ד דלגבות חוב במקום שברי היזיקא רשאי לעבור בספינה אע"ג דקי"ל דאין שטין על המים בשבת משום גזירה דשמא יעשה כלי שייטין, וממילא דה"נ במקח וממכר דאינו אלא גזירה דשמא יכתוב דשרי במקום הפסד, זהו חכן דבריו: והנה מראש אמינא לי' דהראיה שהביא לאו כלום הוא, דהחיי אדם לא מיירי לשוט במים בידיו ורגליו כ"א להפליג בספינה כמפורש בח"א שם וגם במקור הדין שהוא בתשובת מוהר"י הלוי הובא במג"א או"ח ס"ס של"ט, ואיסור דהפלגה בספינה אינה אלא גזירה ונראה כאילו שט במים כמ"ש התוס' בספ"ק דשבת וא"כ אכתי הוי זה גזירה לגזירה, להפליג בספינה אסור משום דמיחזי כשט. ושט הוי גזירה שמא יעשה כלי שייטין ובהא הוא דהתיר מוהר"י הלוי במקום דברי היזיקא אבל לשוט בידיו וברגליו במים גם למוהר"י הלוי אסור, דשבות אחד אסור לכו"ע אפי' במקום פסידא, ועיין במג"א שם שאוסר אפי' להפליג בספינה נמי, ובעיקר הדין תמה אני על כ"ת איך עלה על דעתו להתיר לקנות בעצמו בשבת במקום פסידא, והלא דבר ידוע הוא בש"ס וכל הפוסקים שכל השבותים אסורים לישראל לעשותם בעצמו כדרכו בלא שינוי אפי' במקום מצוה, פסידה וצער וקצת חולי ואפי' שבות דאמירה לא"י דקיל טפי משארי שבותים משום דאינו עושה האיסור בעצמו, לא הותר במלאכה דאורייתא אפי' במקום פסידא ואפי' בדליקה לא התירו כ"א לומר כל המכבה אינו מפסיד, אבל לומר להדיא לך ותכבה אסור אע"ג דכיבוי אינו כ"א איסור דרבנן דמלאכה שא"צ לגופה היא והוי שבות דשבות ואפ"ה לא התירו, ואפי' הרמב"ם והראב"ד שהם המקילים בשבותים לא התירו כ"א שבות דשבות במקום פסידא וכמ"ש בפ"ו מהלכות שבת הל"ט וז"ל דבר שאינה מלאכה ואין אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות מותר לישראל לומר לא"י לעשותו בשבת והוא שיהא שם מקצת חולי או יהיה צריך לדבר צורך הרבה או מפני מנוה עכ"ל, אבל הרבה מגדולי הפוסקים ה"ה התוס' והרשב"א והר"ן והריב"ש חולקים על הרמב"ם וסברי דאפי' שבות דשבות נמי לא שרי במקום פסידא וכמבואר במג"א או"ח סי' ש"ז סק"ז, ובטור או"ח שם הביא לשני דעות הללו, ונהי דלהלכה הכריע המג"א כהרמב"ם דבמקום הפסד גדול שרי שבות דשבות אבל שבות אחד לא התירו לעשות בעצמו כ"א בשלא כדרכו וע"י שינוי וכההיא דצינור שעלו בו קשקשים דממעכן ברגליו דוקא, וגם בזה פליגי הנהו פוסקים על הרמב"ם וסברי דאפי' שלא כדרכו אסור לעשות בעצמו, וכדבריהם נראה מוכח מן הש"ס דגיטין ד"ח דהתירו לכתוב אונו אפי' בשבת, ופריך בשבת ס"ד, ולשיטת הרמב"ם דשלא כדרכו מותר בעצמו לעשות שבות א"כ מאי פריך בפשיטות בשבת ס"ד דמשמע דאי"א לאשכוחי שיהא רשאי לכתוב בעצמו בשבת, והא ידוע שיטת אור זרוע דכתב גלחות אינו אסור מה"ת ודוקא כתב אשורית אסור מה"ת א"כ הלא יכול לכתוב כתב גלחות ביד שמאל דזהו שבות שלא כדרכו דשרי, אע"כ כשיטת הפוסקים דאפי' שלא כדרכו אסור לעשות שבות בעצמו, מיהו על הרמב"ם יש לתרץ שלא יקשה עליו מסוגיא זאת דלשיטתו דכתב גלחות הוי נמי כתב גמור וחייב מה"ת וכמ"ש הב"ש אה"ע ריש סימן קכ"ו ומג"א בסי' ש"מ סק"י, ולהכי שפיר פריך בפשיטות ס"ד דכיון שהוא אסור מה"ת פשיטא דאסור לעשות אפי' שלא כדרכו, ונ"ל דזהו היסוד וטעם פלוגתת הרמב"ם עם הרשב"א וסייעתו, דהם סוברים כשיטת האור זרוע דכתב גלחות אינו אלא דרבנן וכשכותב נמי בשמאל הוי שבות שלא כדרכו, ואפ"ה פשיטא להש"ס דאסור לישראל לעשותה משו"ה שפיר הוכיחו מסוגיא זאת דאפי' שבות ושלא כדרכו אסור לישראל לעשותה, והרמב"ם לשיטתו דכתב גלחות הוי מה"ת, וא"כ אינו מוכח מסוגיא זאת לאסור בשבות ולכן שפיר פסק הרמב"ם דשבות שלא כדרכו שרי גם לישראל לעשותה. וכפשטות הסוגיא דצינור שעלו קשקשים, ובכן השתא לדידן דמסיק הרמ"א באו"ח סי' ש"ו כהאו"ז, ממילא היה נראה דלדידן אפי' שבות שלא כדרכו אסור לישראל לעשות בעצמו, דלשיטה זאת מוכח כן מהש"ס וכמ"ש, מיהו אפי' להרמב"ם והראב"ד לא הותר אלא בשבות ושלא כדרכו, או בשבות דשבות אבל שבות אחד וכדרכו ליכא מאן דשרי: והנה כל זה לא כתבתי כ"א להתלמד במקום אחר בדיני שבותים. אבל בנ"ד א"צ לכל זה דאפי' דבר שמותר בשאר שבותים כגון שבות דשבות, במקח וממכר לא התירו דהחמירו בגזרה זאת יותר משאר גזירות משום דילפי' זה מקרא דמצוא חפצך ודבר דבר כמ"ש רש"י בביצה דל"ז ד"ה משום מו"מ ובשבת דקי"ג ד"ה שלא יהא, ואף את"ל דהך קרא רק אסמכתא בעלמא עכ"פ הרי ודאי בימי נחמיה כבר נאסר כרש"י ביצה דכ"ז ד"ה אין פוסקין, וא"כ דברי קבלה הוא וכדאורייתא דמי כמ"ש הט"ז בשם ר"ת באו"ח סי' תרפ"ז, וראיה ברורה דבמקח וממכר לא שרינן לכו"ע אפי' שבות דשבות במקום מצוה, מפדיון הבן דאסור בשבת, והתם הא אין זה מקח וממכר גמור אלא דדמי למו"מ וכמ"ש הפוסקים. ועיין מ"ש בחבורי זקן אהרן ח"א סי' י"ח באריכות, ואי מו"מ גופא דמי לשאר שבותים א"כ לישתרי במקום מצוה דהא הוי תרי שבותים, פדיון הבן משום דדמי למו"מ, ומו"מ משום שמא יכתוב, ושני שבותים התירו במקום מצוה. אע"כ דשבות דמו"מ חמיר טפי משום דדמיא לדאורייתא ולא התירו בו אפי' שני שבותים, ועיין בחבורי חשן אהרן סי' ה' הוכחתי דשום קנין אינו רשאי לעשות בשבת ואפי' בשעת הדחק גדול כמו בשכ"מ. ואע"ג דבסוגיא דגיטין דע"ז ע"ב דקאמר רבא התם דתיזל איהי ותיחוד ותפתח, הרי שהתיר לקנות החצר וגם הגט בשכ"מ, אכן באמת מסוגיא זאת גופא יהיה מוכח להיפך דשום קנין לא התירו גם בשכ"מ, דהרשב"א והר"ן הקשו שם דלמה הצריך רבא דוקא שתיזל ותיחוד ותקנה הגט ע"י קנין חצר, ולמה לא התירו ליתן לידה ממש, ותי' משום דבזה לא מינכרא מלתא דעושה קנין אלא דמיחזי כנועל ביתו, משא"כ איסור טלטול הגט דמוקצה הוא לא התירו ע"ש, וא"כ כ"ש קנינים אחרים כמו חליפין וכדומה דלא הותר, דאל"ה יקשה גם זה דלמה הצריך שיקנה לה המקום ע"י חזקה דנעילת דלת ולא הקנה לה החצר ע"י קנין אחר, א"ו דשום קנין לא הותר בשבת אפי' בשכ"מ נמי זולת בנעילת דלת משום דמיחזי כנועל ביתו וכמ"ש בשם הר"ן. ואין להקשות מהא דהתיר רמ"א לקדש אשה בשבת אע"ג דקונה האשה, משום דבאמת בקדושין לחוד לא קני לה עוד לשום דבר ואינו אלא אוסרה על אחרים אבל לא קני לה לשום דבר עד כניסתה לחופה וכמ"ש שם בחבורי חשן אהרן שהארכתי הרבה בזה ואכ"מ יותר: