זקן אהרן חלק ב רלח

מסקנת הדברים להלכה בנ"ד שבאם נתינת הערבון היה רק לחיזוק הקנין לערבון שאם יחזור יפסיד ערבונו. בכה"ג פשוט דלא שייך מי שפרע כיון דלא עשה עוד שום קנין, ואפי' אם נתינת הערבון היה בתורת תחלת פרעון דבכה"ג קונה שפיר מיהת למי שפרע. אבל אם סבת החזרה בא מפני שהוזלו הבתים והלקיחה היתה ע"מ שיקח לאחר זמן, בכה"ג נמי אין מי שפרע דבתרי תרעי יכול לחזור, ובאלו שני האופנים ודאי דאין מי שפרע, באופן הא' מטעם דלא קנה, ובאופן השני מטעם דמצי ורשאי לחזור, ועכ"פ אפשר לצרף סניף להפוסקים דבקרקע אין מי שפרע, ולפוטרו ממי שפרע. אכן אם שני אלו לא היה בזה אלא נתינת המעות היה בתורת פרעון ולא נשתנה השער או לקח ע"מ ליטול מיד וסבת חזרתו הוא משום שתואנה מבקש, בכה"ג מחויב לקבל מי שפרע גם בקרקע וכשיטת הראשונים והתוס' שהבאתי, ועיין במנ"ח בסופו בהשמטות פסק נמי לחייב מש"פ בקרקע: ובאין עוד הנני המברכו בברכת אהרן וואלקין. סימן קמב ב"ה יום א' ג' סבת תרצ"ג פינסק. כבוד ידידי הרב וכו' אב"ד דק"ק פלוני. ע"ד שאלתו ברב אחד שבעת אשר נתקבל לרב בעיר פסקו לו שכירות מחצה מהכנסת השחיטה, סתם, דהיינו מן שחיטת גסות, דקות ועופות, ועבר עליו קרוב לשנה אשר השו"ב לא יתן לו חלקו מעופות, אף כי לפי הכתב שיש להשו"ב מן העיר יש לו רק מחצית הכנסת העופות ושליש מגסות ודקות, אכן בשביל שהרב הקודם וויתר נגד השו"ב משלו ולא קיבל ממנו שום חנק מהכנסת העופות, טוען השו"ב שכבר מוחזק בזה כמה שנים וגם הרב החדש ידע מזה ומדשתק מכלל שמחל גם הוא חלקו לשו"ב, ואף שבכתב רבנות כתבו לו הכנסה מהעופות, היינו משום שאנשי העיר לא ידעו מהוויתור והפשר שהיה בין הרב הקודם לבין השו"ב, אבל הרב החדש שידע מזה ושתק מכלל שמחל, והרב טוען ששתיקתו היתה מפני שהכנסת העופות הי' מעט כ"כ עד שאין בה כדי חלוקה לעשות מחלוקת גדולה עם השו"ב דבר זה, ומה עשה הגיש מיד בקשה להשלטון שיתנו הרשיון להוסיף על שכר שחיטת עופות, ועתה כאשר נתקבל הרשיון ונעשה הוספה מאה פ"צ תובע את חלקו זהו תכן הטענות: ובתשובה ע"ז, הנה פי שנים בטענת חזקת השו"ב, א) שהוא מוחזק בהכנסת העופות זה כמה שנים עפ"י וויתורו של הרב הקודם, ב) שגם הרב החדש ידע מזה ושתק ומחל זה שנה, אבל טענתו הראשונה אין סובל אריכות, דפשוט דהרב לא היה יכול לוותר אלא לזמן שהוא היה רב העיר וההכנסה היה שייך לו, ובשלו יכול כל אחד לעשות כרצונו, אבל מיד כאשר עזב את העיר אין לו עוד שום זכות וחלק בהכנסת הרבנות אלא כל ההכנסות חוזרות לרשות אנשי המיר, ומה יוכל להועיל בזה מה שהרב וויתר נגדו והלא מה יכול לוותר אלא זכות שהיה לו בעצמו, ואם הוא בעצמו איבד זכותו כלום יועיל הוויתור שלו נגד השו"ב, ולכן ודאי דטענתו זאת לאו כלום הוא וחזקתו הוי חזקה שאין עמה טענה נגד הקהלה שלא ידעו כלל מהדו"ד שהיה בינו לבין רב הקודם. ובהיות שהשו"ב אין לו כתב מהעיר גופא כ"א על מחצית הכנסת העופות, פשוט דהקהלה יכולה למסור מחצה השניה למי שירצו באין מוחה ומערער מצד השו"ב: וטענתו השניה, שהרב החדש גופא מדשתק מכלל דמחל, לכאורה טענה אלימתא הוא, אבל לאחר העיון נ"ל שגם טענה זאת לאו כלום הוא מצד כמה טעמים אשר אבאר, חדא דהא יש אומדנא להיפך שלא מחל מדהשחדל הרבה להשיג רשיון על הוספה, ואם מחל מה בצע כי יקובל הרשיון אחרי שלא לו יהיה הריוח, וכלל הוא דאין אדם מתעבר על ריב לא לו, ובמקום אומדנא גדולה כזה ודאי דלא תלינן סבת השתיקה במחילה, וכ"ש בנ"ד שיש לנו טעם לתלות סבת השתיקה מפני שלא רצה לעורר עליו רוגזו של השו"ב בימים הראשונים לעלותו על כסא הרבנות ורצה להמתין עד שיתקיים ויתכונן על מקומו, וראיה לזה מן הש"ס ופוסקים, דבחו"מ סי' רכ"ז סעיף ז' היה יודע בשעה שלקח ונתאנה ושתק אפ"ה יכול לתבוע אונאתו, ודין זה למד הר"ח מעובדא דוורשכי בב"מ ד"נ, ובטעם הדבר למה לא אמרי' באמת כיון דידע מחל, כתב הט"ז שם די"ל דבכוונה שתק כדי שהמקח יתקיים ואונאתו יתבע אח"כ ע"ש, הרי להדיא דהיכי שיש לתלות ששתק בשביל שיתקיים המקח לא תלינן שתיקה במחילה, כ"ש בנ"ד דלעינינו תמיד מקרים כאלו שכל רב חדש אינו רוצה לעשות מריבה עם שו"ב דמתא בימים הראשונים טרם שנתקיים ונתחזק רבנותו: ועוד דעיקר הדין דמדידע ושתק מכלל דמחל לא קי"ל הכי, ולהדיא שנינו במשנה שם כשם שאונאה להדיוט כך אונאה לתגר אע"פ שהוא בקי ויודע שיש בו אונאה אפ"ה יכול לתבוע אונאה ולא אמרי' מדידע מחל, ואע"ג דר' יהודה פליג התם וסובר דבאמת אין לתגר אונאה מפני שהוא בקי ומדידע ושתק מחל, אבל אנן הא כרבנן ס"ל כמבואר בחו"מ סי' רכ"ז סעיף י"ד, וגדולה מזו אפשר לצדד ולומר דבכה"ג דנ"ד אפי' ר' יהודה מודה דלא תלינן השתיקה במחילה, דבאמת יש להבין באוקמתא דר"נ דמוקי התם דתגר ששנינו במשנה היינו תגר ספסר דזבין מהכא ומזבין להכא, למה דוקא תגר ספסר והלא כל תגר בקי הוא, א"ו שדוקא בספסר דמוכר וקונה בכל שעה וי"ל דהאי דמכרה בזול משום דאיתרמי לו זבינתא אחריתא, אבל בסתם תגר שאינו ספסר שאצלו לא נוכל לתלות דעבד הכ' משום דאתרמי לו זבינתא וריתא דלא עביד לקנות ולמכור בכל שעה ולא אמרינן גבי' דמחל, דדוקא במקום שיש לתלות דמכר בזול לשם זבנתא אחריתא ומשום הריוח שיהא לו במקח השני נתרצה למכור בזול ובזה אמרינן שודאי דעתו היה למחול בלב שלם כיון דלשם ריוח הוא דמוכר, אבל היכי דליכא כה"ג לתלות לא אמרינן דמחל דמהיכי תיתי ימחול ואע"ג דידע דעתו לתבוע וכעובדא דוורשכי, ולפ"ז מחלוקת ר' יהודה ורבנן כן הוא דבתגר שאינו ספסר אע"ג דידע ודאי שיש בו אונאה לא אמרי' דמחל אפי' לר' יהודה ורק בספסר פליגי דרבנן ס"ל שאפי' כה"ג דיש לתלות שנתרצה למחול בלב שלם אפ"ה לא תלינן במחילה משום דמחילה טענה גרועה היא ולא רגילי אינשי דעבדי הכי, ור' יהודה סובר דבמקום שיש לתלות שמחל בלב שלם תלינן, וכיון שכן בנ"ד שאינו ספסר אפי' לר' יהודה לא תלינן במחילה, אלא דיש לצדד ולדחות דה"נ כיון שרוצה לזכות ברבנות וכסבור היה שהשו"ב בידו להרע או להיטיב עמדו נתרצה למחול בלב שלם ודמי לספסר שמוכר מפני ריוח, אכן עכ"פ דוקא