זקן אהרן חלק ב רלז

לחזור אפי' לר"ש. ואע"ג שבשם רש"י כתבו דא"י לחזור משום זולא, אפ"ה נ"ל דהיכי שהתנאי היה שישלם אח"כ ואז יקבל המקח, גם לרש"י יכול לחזור וכמו שבארתי בחבורי במקום אחר דזה לשון התוס' בב"מ שם פרש"י דטרח מוכר ומציל שאם יתייקר יכול לחזור ולוקח לא יכול לחזור אם יוזילו כו' ור"ת מפרש דאם נשרפו יכול לחזור אפי' לר"ש כו' ואפי' משום יוקרא וזולא עכ"ל, והנראה שהתוס' הבינו דרש"י חולק עם ר"ת בשנים, בנשרפו וביוקרא וזולא, דלר"ת יכול לחזור אפי' ביוקרא וזולא, ולרש"י אפי' בנשרף דנפסד לגמרי נמי לא מצי חוזר ע"ש ותמצא כן, ויש להבין מנ"ל לתוס' דרש"י חולק אפי' בנשרף. דהא תינח בזולא כתב להדיא דלוקח אין חוזר, דבד"ה אא"ב כתב בסוה"ד וז"ל ולוקח לא מצי לחזור דמעות קונות. ואע"ג דלא הזכיר בהדיא דהיינו גם בהוזל כמו שהעתיקו התוס' בשמו, מ"מ בע"כ שהיינו אפי' בהוזל, דהא רש"י נתכוון בזה לתת טעם על ר' שמעון דסובר דוקא מוכר יכול לחזור ולא לוקח, ולמה דוקא מוקמינן החזרה במוכר משום יוקרא, ולא מוקמינן בחזרה ללוקח משום זולא. ע"ז תירץ דלוקח אין יכול לחזור, הרי להדיא שאפי' בהוזל נמי א"י לחזור לר' שמעון, אבל מנ"ל לתוס' דגם בנשרף דהופסד לגמרי נמי פליגי רש"י וסובר דא"י לחזור, ושמא בכה"ג שהופסד לגמרי גם רש"י סובר דיכול לחזור וכדמוכח מש"ס דב"מ דמ"ט גבי פרזק כמ"ש התוס', ונראה פשוט דפשיטא היה כן לתוס' שאפי' בנשרף פליג רש"י והיינו משום דדחיק עצמו לפרש דטעם התקנה הוא דטרח ומציל משום יוקרא ושזה הוי באמת טעם חלוש לומר דמספק שמא יתייקר יטרח להציל, ולמה לא פי' כפשוטו דיטרח להציל בכדי שלא יחזור הלוקח וכפי' התוס', ובע"כ משום דרש"י סובר דלר"ש אין הלוקח יכול לחזור לעולם אפי' אם נשרף ומשו"ה לא מצי לפרש מטעם חזרת הלוקח דא"כ מ"ט דר"ש דתקנו משיכה הא לדידי' אינו יכול לחזור אפי' בנשרף. ובע"כ דהטעם הוא דיטרח להציל משום יוקרא וכמ"ש המהרש"א באמת כן בשיטת רש"י, ומזה הוכיחו התוס' דלרש"י אפי' בנשרף א"י לחזור לר"ש, ולשני הוכחות הללו נתכוונו התוס' בזה שהעתיקו כל לשון שפרש"י, דטרח מוכר להציל שאם יוקירו כו' ולוקח לא יכול לחזור אפי' אם יוזילו, היינו משום דטעם דטרח מוכר הוי הוכחה שרש"י פליג אפי' בנשרף ולהכי הוכרח לפרש דטעם התקנה הוי משום יוקרא, ומ"ש ולוקח לא יחזור אם יוזלו הוי הוכחה דגם בדהוזל סובר שאין יכול לחזור וזה פשוט בכוונת התוס': ואמנם באשר לפ"ז יהיה ראיותיו של ר"ת קושיות חזקות לשיטת רש"י, לזה נלע"ד דאין מוכרח כלל לומר דרש"י פליג לגמרי עם ר"ת והיכי דנשרף נראה פשוט שגם רש"י סובר כר"ת דיכול לחזור אפי' לר' שמעון וכיון שהופסד לגמרי אפי' מי שפרע אין לו דכיון שבשום מקום לא נזכר ברש"י ההיפך מנ"ל לחדש מעצמנו דרש"י פליג גם בזה, והוכחת התוס' דא"כ למה דחק לפרש מטעם דיוקרא ולא משום שמא יחזור הלוקח. למה שכתבתי בחבורי לב"מ להוכיח דרש"י סובר כשיטת בעה"מ דאחר שנשרף אין יכול לחזור אפי' לרבנן כיון שאינו כבר בעולם והחזרה הוא רק קודם ביאת האונס ע"ש, ולזה בלא"ה לא יוכל לפרש דטעם התקנה הוא משום שמא יחזור הלוקח דהא אין טעם זה מספיק כלל דאיך שייך לומר דתקנו משיכה קונה שלא יאמר נשרפו. הא גם עתה כשתקנו משיכה נמי יכול לומר נשרפו חטיך דכיון דכבר בא האונס א"י לחזור, ולזה הוכרח לפרש דטעם התקנה הוי משום יוקרא, אבל בעובדא דפרזק דחזר קודם שהנה פרזק דהוי קודם שבא ההפסד, גם רש"י מודה דמצי לחזור אפי' לר"ש כיון דאס לא יחזור יפסיד לגמרי מצי חוזר, וא"כ אזדא הוכחת הפוס' דמדפרש"י טעה דיוקרא מכלל דלר"ש א"י לחזור לעולם, דזה אינו דלהכי פי' משום יוקרא היינו משום דטעם דחזרת הלוקח אין מספיק לשיטתו. אבל בזה ודאי גם רש"י מודה דהיכי שיש חשש הפסד לגמרי יכול לחזור וכשיטת ר"ת, אלא דלר"ת הוי החזרה גס לאחר שבא האונס. ולרש"י דוקא קודם שבא האונס ודו"ק היטב: וגדולה מזה נראה שאפי' בהוזל שבזה נראה לכאורה מפורש ברש"י דא"י לחזור וכמ"ש ודלא כר"ת, בכ"ז נראה ברור שלא בכל אופני זול ס"ל דא"י לחזור ולפעמים גם בהוזל יכול לחזור, דלכאורה קושית התוס' עצומה מאוד היכי ס"ד דלר' שמעון א"י לחזור בדהוזל, והא כיון דש"ס ערוך הוא כי קאמר ר"ש בחד תרעא בתרי תרעי לא אמר ואיך יפרנס רש"י לש"ס הזה, אמנם למי שמעיין בלשון רש"י לק"מ, דרש"י עצמו מתרץ זה דז"ל שם בד"ה חד תרעא או הפוסק ע"מ לקבל מיד ונשתהה ובתוך כך נשתנה השער דכי פסק לאו אתרעא זילא פסק עכ"ל, הרי להדיא מחלק דמה דאמרי' דבתרי תרעי חוזר היינו כשלקח ע"מ לקבל הסחורה לאחר זמן ומשום דבזה אמרינן דבתחלת הפסיקה דעתו היתה אתרעא זילא, אבל בלקח ע"מ לקבל מיד ונשתהה דבזה אין שייך לומר אתרעא זילא פסק לא מצי לחזור אפי' בחרי תרעי, ביאור הדברים דטעם דחזרה דקאמר התם אין זה משום דבקנין המעות לא נגמר המקח עוד, דודאי המקח נקנה לגמרי במעות רק שאפ"ה אם לקח ע"מ לקבל לאחר זמן דודאי עלה בדעתו שבמשך הזמן יוכל השער להשתנות, להכי אמדינן דעתו שאתרעא זילא לא פסק וכאילו התנה בהדיא שאם הוזל יהא יכול לחזור, אבל כשלקח ע"מ לקבל מיד שאין שייך לומר שדעתו היתה שישתנה השער מיד, ומצד עצם הקנין הרי הקנין נגמר להכי א"צ לחזור, ובע"כ דהכי הוא כוונתו, דאי טעם החזרה משום דהקנין לא נגמר, מאי נ"מ יש בין לקח ע"מ לקבל מיד או לאחר זמן, ותדע דהכי הוא כוונת רש"י, דאי כהבנת התוס' דבתרי תרעי חוזר לר"ש לעולם משום דהמקח לא נגמר, א"כ איך רצה לפוטרו גם ממי שפרע. והא לענין מי שפרע מעות קונה לכו"ע, ואיזה נ"מ יש בין חד תרעא לתרי תרעי, אע"כ כחילוקו של רש"י דבתרי תרעי דקאמר היינו כשלקח ע"מ לקבל לאחר זמן ומטעם דאמדינן דעתו דהוי כהתנה בהדיא שיוכל לחזור, וא"ש מ"ש רש"י בב"מ דמ"ז דלוקח א"י לחזור אם יוזל דהיינו בסתם קנייה שלקח ע"מ לקבל מיד, ומצד עצם הקנין ודאי דס"ל לרש"י שנגמר המקח לגמרי שאין יכול עוד לחזור וזה ברור ואמת, ולבד שאין סתירה מש"ס דהתם על רש"י, אדרבה יש ראיה מפורשת לחילוק של רש"י דאלת"ה אלא דבכל מקום שנשתנה השער אין מי שפרע וכפשטות הסוגיא דב"מ דע"ב דבתרי תרעי לא אמר, א"כ יקשה מב"מ דמ"ט גבי עובדי דרב כהנא דאע"ג דנשתנה השער איכא מי שפרע, וא"כ גם הסוגיות יסתרי אהדדי, אע"כ כחילוקו של רש"י דדוקא היכי שלקח ע"מ לקבל לאחר זמן הוא דאמרי' התם דבתרי תרעי חוזר ולא בסתם קנייה כשלקח ע"מ לקבל מיד. וכ"כ בשמ"ק שם בישוב קושיא זאת, והרי הוכחנו ששיטת רש"י מוכרח מן הש"ס, והיוצא מזה דלר"ת יכול לחזור בתרי תרעי בכל אופן, ולרש"י כשלקח ע"מ ליטול לאח"ז גם הוא מודה דיכול לחזור וכחבורי הארכתי הרבה ואכ"מ יותר: