זקן אהרן חלק ב רלד

מהתחרות הלכו אצל הרב דמתא ועשו ביניהם כתב שותפות בקגא"ס שכל מה שיקנו מהדירה יהא ביניהם בשותפות לחלקים שווים. ובהיות שלר' הערש יש עד עתה חלק חמישית בנחלה זאת מה שקנה חלק יורש אחד ולר' שלום שקנה מחצית חלקו של ר' בער שהיה לו ג' חמישיות וקנה מחצה היינו אחד וחצי חמישיות ולכן התנו בפירוש בכתב השותפות שמה שיקנו כעת מחצה השניה מחלקו של ר' בער, היינו אחד וחצי חמישיות יקח מזה ר' הערש חמישית אחד שלם ובס"ה עם חלק חמישי שיש לו מכבר יהיה לו שני חמישיות ובאופן זה יהא חלק של שניהם שוה, שני חמישיות לכל אחד, ומפני שלא היה אפשר לכתוב בעת מעשה אצל הרעיענט על שם שניהם הסכימו שיקנה ר' הערש כל הקניה על שמו לבד ור' שלום נתן לו מקודם ערבון על חלקו ואח"כ כאשר בא ר' שלום לדרוש שיכתוב על שמו חלק שליש מהקניה כפי הכתב שותפות ולא רצה ר' הערש לכתוב עד שיעשו מקודם חלוקה זמניית על כל הבית לסמן ולציין לכ"א חלקו בבית, וכשמוע זאת ר' שלום לקח בחזרה את הערבון שנחת, ועתה טוען ר' הערש שר' שלום אמר לו בפירוש שחוזר מהקניה ומוחל לו חלקו שקנה, ור' שלום משיב שלא מחל רק אדרבה רצה להשליש עוד מעות כדי שיכתוב לו חלקו רק כיון שראה שאינו כותב חלקו תבע העירבון בחזרה ולא מחל על הקניה, ובכן נסתפקו הבוררים א) אם ר' הערש מחויב לכתוב שליש ממה שנכתב על שמו לר' שלום כפי כתב השותפות שעשו אצל הרב, ב) אם יש כח ביד ר' הערש לעכב כתיבת על שם ר' שלום עד שיעשה עמו חלוקה זמניית מקודם, ג) אם הבודקע נכנסת בכלל כל השותפות מהבית או נחשבת לר' שלום בפ"ע, ועוד כמה טענות אשר יבוארו מתוך דברנו: ובתשובה ע"ז שפשוט אצלי שר' שלום זכה בהקניה שעשה ר' הערש הן מטעם שליח והן מטעם שותף, מטעם שליח, כיון שר' הערש מודה שר' שלום מילא את ידו שיקנה עבורו חלק שליש וגם נתן לו מעות ע"ז והוא עשה שליחותו וקנה באמת גם עבורו דהא גם עתה מודה שקנה שליש עבור ר' שלום אלא שאינו רוצה לכתוב על שמו אצל הרעיענט כל זמן שלא נעשה ביניהם חלוקה זמניית אבל תחלת הקניה קנה שליש גם עבורו ובכה"ג לית מאן דחולק דקנה המשלח, ולא מיבעי אם ר' הערש עירב המעות שקיבל מר' שלום בתוך מעותיו ושילם להמוכר דודאי קונה ע"י מעותיו שלו, אלא אפי' אם ר' הערש קנה במעותיו של עצמו לבד דבזה היה יכול לומר אח"כ לעצמי קניתי וגם היה נאמן ע"ז וכמ"ש הגר"א בחו"מ סי' קפ"ג דמסתמא כיון שקנה במעותיו נתכוון לעצמו. אבל בנ"ד אינו טוען שלעצמו קנה ונהפוך הוא שמודה שמתחלה קנה גם עבור השליח, ודאי דקונה המשלח, ועדיפא מזה שבנ"ד כיון ששלח לו לקנות בית זה אפי' אם היה טוען כעת שלעצמו קנה אינו נאמן הואיל שהוא מנהג רמאות ודאי שמתחלה קנה להמשלח ואינו נאמן לומר שקנה לעצמו אפי' כשיש לו מגו וכמ"ש שם הנתיבות, ובלא"ה בנ"ד ר' הערש גופא לא קנה ע"י מעות דאתרא דכתבי שטרא הוא השתא לדידן ומעות לא קנה ולא קנה אלא ע"י השטר מכירה שנעשה אצל הרעיענט ובכה"ג שהקנין נגמר לא ע"י מעות זכה המשלח אפי' כששליח שילם במעות של עצמו וכמ"ש בעה"ש סי' קפ"ג ס"ב: ואמנם באמת אין צורך בנידון דידן לטעם דשליחות אלא כיון דעשו ביניהם כתב שותפות הוו שותפים ומה שקנה אחד שייך לשותפות ואין שייך בזה לחוש לדעת הרמב"ם דלא מהני שותפות בדבר שלא בא לעולם. דהא חיוב מהני אפי' לדשלב"ל כמבואר בחו"מ סי' ס' דכיון שמחייב גופו לזה וגופו הוא בעולם וחל החיוב על גופו וממילא דנשתעבד נכסיו ולא גרע מערב, ובנידון דידן שהכתב שותפות נכתב בלשון חיוב שנתחייבו בלשון חיוב לקנות בשותפות מהני אפי' לדבר שלא בא לעולם ועיין בקצוה"ח סי' ס' שהביא בשם ס' בני שמואל להקשות מהא דאמרי' בפ' יש נוחלין יכיר למה לי הא איבעי יהיב לי' לכולי נכסי' ומשני בנכסים שנפלו לו לאחר מכאן היניחא לרבנן אלא לר"מ דאמר אדם מקנה דשלב"ל מאי איכא למימר ותקשי גם לרבנן הא אית לי' מגו דאי בעי מחייב לי' ובלשון חיוב הא מהני אפי' בדשלב"ל ותי' דמה"ת לא מצי לשעבד הנכסים שיפלו לו לאחר מכאן ורק מד"ס הוא דאמרינן דאקני משתעבד, וכיון שכן נהי דהחיוב על גופו חייל משום דהגוף בעולם אבל עכ"פ חיוב הגוף בלי שעבוד נכסים אין היורשים מחויבים לשלם לאחר מיתה חוב אביהם. דדוקא כי איכא שעבוד נכסים הוא דחייבים לשלם אבל הכא דשעבוד נכסים ליכא דנכסים אינם בעולם א"כ אין חייבים לשלם ע"ש, ואין להקשות דאכתי יהא נאמן לרבנן במגו דאי בעי משעבד נכסי כשיבואו לידו דהא בע"כ האי דאמר בנכסים שנפלו לו לאחר מכאן היינו שנפלו לו בעודו בחיים דאי בנכסים שנפלו לו לאחר מותו בהני אפי' בכור ודאי וידוע אינו נוטל פי שנים דראוי הוא ואין הבכור נוטל בראוי ובע"כ שנפלו לו בעודו בחיים וא"כ מצי לשעבדם אח"כ, ואין לומר דלהא לא חיישינן שמא תכנס בו דעת אחרת ולא ירצה לשעבדם באותה שעה ולא שייך מגו אלא במה שיכול לשעבד בעת מעשה, דזה אינו דאי נחוש לשמא תכנס בו דעת אחרת א"כ השתא נמי אע"פ שאמר בכור הוא אכתי יכול להעבירם מתחת ידו ולחחום לאחרים, וא"כ אכתי נאמינו במגו דמשעבד נכסיו כשיבואו לידו, די"ל דאכתי נפ"מ לנכסים שנפלו לאחר מכאן ולא הספיק ליתנם עד שמת, ובע"כ צ"ל הכי דאלת"ה אכתי נאמינו במגו דבעי יהיב לי' מחדש כשיבוא לידו, ובע"כ דנפ"מ דהיכי שלא הספיק ליתנם עד שמת וא"כ גם לשעבוד נמי לא חיישינן דשמא ישעבדם לו אח"כ, מיהו בעיקר קושית הבני שמואל נ"ל בפשוטו דאין זה מגו משום דאיכא למימר שרוצה להקנות לו אותן הנכסים עצמם שיפלו לו אבל בדרך חיוב יוכלו היורשים לסלקו במעות כמבואר בחו"מ סי' ק"ז וק"ט. ועכ"פ מבואר דבדרך חיוב יוכל לחייב עצמו אפי' בדשלב"ל: וגם זה אין לומר דאע"ג דבדשלב"ל מועיל החיוב אבל היינו דוקא בדבר שבידו אבל בדבר שאינו בידו כלל כמו בנידון דידן שמחייב א"ע לקנות ביתו של פלוני אין החיוב חל דשמא אותו פלוני לא ימכור ואיך ביכולתו לחייב עצמו דזה ודאי שאם היינו דנים בזה על עצם החיוב אם מחויב להעמיד לר' שלום חלק שליש חדש בבית זה, ודאי שהיינו אומרים דאין בזה שום חיוב. אבל בנ"ד אין אנו דנין ע"ז אם מחויב לקנות עבורו ולהעמיד בידו. אלא שאנו דנין אם מה שקנה שייך לשותפות או לעצמו וע"ז ודאי מהני החיוב שנתחייבו לקנות לשותפות, ואפי' קנין א"צ ע"ז אלא העסק שותפות מתקיים באמירה בעלמא וכ"כ להדיא בעה"ש סי' קע"ו סעיף ח' וז"ל למדנו במה שמנהג הסוחרים כשעומדים על קניית איזה מקח ומתנים ביניהם שאחד יקבל העסק ויתן לאחרים שלא יקלקלו לו בקבלת העסק דמתקיימים הדברים באמירה בעלמא מפני שזהו כעסק שותפות וכשזה קבל העסק הוי התחלת עסק במנין זה וסיים שכן הוא עיקר לדינא