זקן אהרן חלק ב רלג

אחת יקשה דאמאי חולקין שמא הוא כפרש"י וסברת רש"י לא שייך בטעות, לזה הוסיף דמוחזק הוא וידו על העליונה לומר כסברת ר"ת. דבשלמא אי נימא דר"ת דחה לגמרי פרש"י ולא נשאר כ"א טעמו לא היה צריך לטעם דמוחזק, אבל הוא לא דחה פרש"י רק הוסיף עוד טעם אחר להכי הוצרך לטעם דמוחזק דמשום טעם זה יכול המוחזק לומר קים לי כסברת ר"ח וז"ב: וקושית הט"ז, הנה אם היינו אומרים דבטעות ס"ל לרש"י כר"ת דהכל לבעל המעות, היה אפשר לומר דכיון שיש כאן ספק בהוספה זאת אם הוסיף בטעות או מדעת, ולפ"ז הוי לצד בעל המעות ס"ס, ספק שמא טעות הוא שאז מגיע לו הכל, ואת"ל במתנה שמא נתכוון לו, ובכ"ז לא יוכל להוציא ע"י ס"ס, ואפ"ה נסתר מעלת החזקה של שליח עי"ז כיון שחזקתו הוא רק מספק, אכן הא העליתי לעיל דרש"י סובר בע"כ כשיטת הר"י דגם בטעות הוי הכל לשליח, ואפשר לומר דכיון דחזקתו הוא מספק שגם המחזיק טוען ספק, ועוד הא תיכף כשנתן את המתנה נולד הספק למי נותנה וכשקיבלה הלוקח הוי כתופס לאחר לידת הספק, ותפיסה מספק ולאחר לידת הספק לא מהני כמבואר בכ"ד: ויותר נכון נראה עפ"י מה שנדייק לשון רש"י שכתב דמחנה הוא יש לומר לבעל המעות נתנה וי"ל לשליח נתנה, ואם היה כוונתו לומר דמספקינן בזה למי נתן, הכי הול"ל שמא לזה נתן או לזה נתן, ואמנם רש"י לא הזכיר שום ספק, להכי נראה כוותו דבאמת לא מספקינן כלל למי נתן ורק אנן מחליטינן לומר דנתן לשניהם משום דיש סברא לומר שרוצה לההנות לבעל המעות משום דמעות שלו ויש נמי סברא שרוצה לחת לשליח כדי להרגילו שיבוא לקנות אצלו, ומדעה"ב לא פירש אמרינן שנתכוון לתת לשניהם, לזה משום דמעותיו הם ולזה כדי שיבוא אצלו תמיד, דאילו לא היה שום סברא לומר שמתכוון לההנות כ"א לאחד, או לבעל המעות לחוד או לשליח לחוד, ועל השני לא היה שום צד סברא, אז היינו צריכין לומר בזה שודא דדייני כדין נכסי לטוביה ואתו שני טובי' והיינו צריכים לחשוב למי רצה לתת ולאמוד למי דעתו קרובה יותר, אכן כאן כיון שיש סברא על שניהם אמדינן דעתו שרצה לההנות לשניהם, דבזה לא שייך להקשות דנימא שהמוחזק יאמר שאלי לחוד נתן כל המתנה, דאם אנו אומרים כן אז אנו צריכין לומר שלא רצה לההנות לבעל המעות כלל ובאמת הא יש סברא שגם אליו רצה לההנות, ומשו"ה אנו אומרים שבודאי רצה ליתן לשניהם ולא לבטל שום סברא וזה ברור, והרי יישבנו ב"ה שי' רש"י מכל הקושיות והראיתי פנים שגם ר"ת לא דחה פירושו וכמ"ש, ויפה פסק הרמ"א כוותי' דבפירש הנותן למי נתן עושין כמו שאמר דכן הוא הדין לשיטת רש"י וגם הר"ן ורמב"ן פסקו כוותי', ובב"י הביא לתשובת הרמב"ן שפסק דקהל ששלחו מסים אל השר ע"י שליח והשר ההנה לשליח דהכל לשליח ע"ש, וממילא בנ"ד דודאי לנו שלראובן בעל המעות לא היה נותן ההנחה ופירש דרק לשמעון נתן ודאי דהכל לשמעון: ואמנם בהיות שכל זה הוא לשיטת רש"י, אבל הרי"ף והרא"ש ובעל העיטור כתבו טעם אחר במה שאמרו חז"ל דחולקין, והוא משום דס"ל דמן הדין היה צריך להיות הכל לשליח כיון דמסופקים אנו למי נתן המוכר, קרוב יותר לומר שלשליח נתן כדי להרגילו שיבוא אצלו, דלמה יוסיף על המקח לבעל המעות בובר שיש לו קצבה, אלא שהכ"ז כיון שהשבה היתה ע"י עסקו של המשלח צוו חז"ל שיחלוקו ואפי' יאמר המוכר שנותן רק לשליח צריך לחלוק עם המשלח מטעם שנתבאר כיון שהסבה היה המשלח. ובש"ך שם הביא שגם בירושלמי איתא כטעם הרי"ף, ובאמת שמירושלמי דתרומות פ"ה בעובדא דחד בר נש אפיל שעורין גו חטין אתא עובדא קמי ריב"ש ואמר יתן לו דמי שעורין והשאר יחלוקו, והתם נמי טעם זה דכיון שנעשה הריוח ע"י שניהם יחלוקו ועיין בט"ז חו"מ שם שכתב דרש"י הוא יחיד לגבי כל הנהו עמודי הוראה, ולא עוד אלא שהכריח דגם רש"י גופי' ס"ל כסברת הרי"ף דיש עכ"פ זכות למשלח שמעותיו גורמים ויש נמי זכות לשליח שהוא הקונה ואינו יודע איזה עיקר ואף שמפרש המוכר שהוא עושה בשביל השליח היינו העיקר אבל מ"מ מגיע קצת למשלח ומספק אמרי' שיחלוקו ולא מהני כאן מוחזק ע"ש, וגם אני דקדקתי לעיל מלשון רש"י שסובר כהרי"ף, וא"כ הדברים ק"ו השתא במקום שהשליח הוא איש זר ונכרי עם המשלח אפ"ה סוברים הני פוסקים דגם לבעל המעות יש לו זכות אפי' לרש"י, כ"ש בנ"ד שהשליח הוא בנו של משלח ולכן אפי' נימא דכוונת הנותן לההנות לשליח אפ"ה י"ל דהמתנה נתכוון שיהא לאב, דסבור היה שזה הוי הנאה גם לבן דלבן יהיה לו קורת רוח אם לאביו יגיע הנאה, ומטעם זה היה מקום לדון דכולו לאב, דבמה שיקבל האב יהיה בזה שני הזכיות כאחת, זכות דבעל המעות גופא, וגם זכות השליח שיש לו הנאה בטובתו של אביו, אבל עכ"פ חולקין ודאי שצריך לחלוק עם האב, ומכל הלין הנני מסכים שמדין תורה צריכים לחלוק ההנאה בין האב והבן וכפי המתבאר מסוגיית הש"ס דידן ודירושלמי וכן הוא הכרעת גדולי האחרונים דלאותו האיש אשר הסבה בא על ידו צריכין ליתן מחצה וכמ"ש: ובאין עוד הנני ידידו המברכו בברכת אהרן וואלקין. סימן קמ ב"ה יום ג' ס"ו סיון תרצ"ד פינסק. כבוד הרב וכו' מהור"ר יהושע זאבערמאן אב"ד דפאקשיווינצא. ע"ד העובדא שבא לידו בבית אחד שהיה שייך מתחלה לחמשה יורשים ובבית זה היה פלאץ פנוי סמוך לדרך הרבים וסמוך לפלאץ חנות ואצל החנות שני דירות וסמוך לדירות פרוזדור וסמוך לפרוזדור שני דירות אחרות וגם חנות שניה, ובאותן הדירות והחנות אשר לצד דרך הרבים ישב שכן אחד בשכירות ושמו ר' הערש ראפפארט, ואח"כ קנה חלק חמשית מיורש אחד ובהדירות והחנות האחרת קנה אחד ושמו בעריל שלשה חלקים מג' יורשים שיש בו בבית זה וקבע דירתו בהצד השני באותן הדירות הסמוכות לחנות שאחריהן ולר' בער הנ"ל היה בודקע של עצמו שירשה מאביו שעמדה באמצע הרחוב וכאשר צוה המאגיסטראט לפנותה משם לקח הבודקע והעמידה על פלאץ הפנוי הסמוך לדרך הרבים וסמוך לחנותו של ר' הערש, ואח"כ נפטר ר' בער והניח בן קטן ובת וקנה אחד ושמו ר' שלום חלק הבת שהיתה כבר גדולה ובת קנין וחלק הבן נשאר, וכשהגדיל הבן רצה ר' שלום לקנות ממנו חלקו רק ר' הערש רצה להתחרות ולהוסיף על המקח, ובכדי למנוע