זקן אהרן חלק ב רלב

טעם דרש"י, ובע"כ דעיקר קושיתו על רש"י יהיה כן דכיון דמתניתין מיירי ודאי בטעות כמבואר בירושלמי א"כ אמאי קאמר התם כאן שנה רבי הכל לבעל המעות ופרש"י משום דמתני' הוי דבר שאין לו קצבה, ומשמע הא אילו הוי במתני' יש לו קצבה הוי הדין דחולקין, והא מתני' דמיירי בטעות לא שייך טעם דרש"י, וא"כ למה הוצרך לאוקמי דוקא משום דהוי אין לו קצבה, ובחבורי לחו"מ כתבתי ליישב קושיתו דכל עיקר קושיתו אינו שייך כ"א כשנאמר דבטעות סובר רש"י כשיטת ר"ת דהכל לבעל המעות משום דע"י מעותיו באו. ולפ"ז גם בטעות שיש לו קצבה נמי הוי לבעל המעות דמאי שנא, ואז היה שפיר קשה דכיון דמתני' מיירי בטעות א"כ למה לי' לרש"י למימר משום. דהוי דבר שאין לו קצבה תיפוק לי' משום דהוי טעות, אכן בפשיטות י"ל דרש"י סובר בטעות כשיטת ר"י דהתם ודוקא בדבר שאין לו קצבה הוי הכל לבעל המעות משום דאמרינן דטעה וסבור שהמעות שוות כל מה שנתן אבל ביש לו קצבה דלא שייך לומר ששוה כל כך, ודאי דהכל לשליח, ומשו"ה הוכרח לאוקמי המשנה משום דהוי דבר שאין לו קצבה דאילו ביש לו קצבה הוי צריך להיות הכל לשליח, ודוקא משום דהוי אין קצבה הוי הכל לבעל המעות ומביא ראיה מברייתא דתניא. אע"ג דברייתא מיירי בהוסיפו מדעתו ומתני' בטעות דלענין אין קצבה אין נ"מ בין מדעתו לטעות דכמו במדעתו הוי הכל לבעל המעות משום דמכר הוא ואדעתא דמכירה נתן. כן בטעות ג"כ אמרי' דסבור היה ששוה כ"כ ואמכירה נתן מעותיו וליכא חילוק בין מדעתו לטעות לשיטת ר"י כ"א ביש לו קצבה דבטעות הוי הכל לשליח ומדעתו חולקין אבל באין לו קצבה הוי טעים שניהם שווים ולהכי מביא שפיר ראייתו וזה ברור ופשוט: ועוי"ל באופן אחר דמתני' דהתם לא מיירי בטעות כלל אע"ג דבירושלמי פריך ויחזור המקח ומשמע מזה דלא נתן מדעתו דאי מדעתו איך שייך לבטל המקח, אכן ניחזי אנן דאפי' אי נימא כסברת רש"י דבדבר שאין לו קצבה הוי הכל מכירה משום שזה קונה בפחות וזה ביוקר, א"כ לפי"ז אטו נאמר דליכא התם כלל דין אונאה בדבר שאין לו קצבה דאמרי' שמדעתו נתן כ"כ משום דקנה ביוקר, וכל עיקר דין אונאה לא יהיה לפי"ז אלא בדבר שיש לו קצבה, אתמהה ? א"ו שהכוונה הוא רק במה שדרך התגרים להוזיל או להוקיר המקח בשביל חסרון מעות או צורך הסחורה ואיה"נ דבזה לא הוי נחשב לשיעור אונאה, ושיעור אונאה שתות דאמרינן אינו נחשב לחשבון זה מה שדרך התגרים להוזיל או להוקיר וכמ"ש בס' מגיני שלמה אבל כשההוספה היתה גדולה כ"כ מה שאין דרך להוקיר כ"כ, בזה בע"כ דלא מדעתו נתן ובטעות היתה, ולפ"ז שיימינן כל סחורה לפי ערכה מה שדרך להוקיר בזה מצד איזה טעם אמרינן דאין כאן טעות ומדעתו נתן, והנה במס' ב"ב דס"א אמרי' דבקרקע לא אמרי' דמים מודיעים, ופרשב"ם משום דאין אונאה לקרקעות, וכוונתו דמה דאמרי' שעד פלגא אין אונאה בקרקע, לאו משום דדין אונאה ליכא כלל בקרקע מגזה"כ, אלא משום דאמרינן דבקרקע יוכל היות שגם מדעתו ישלם יותר מן המחיר, ואפי' התוס' שם שהשיגו על פרשב"ם לא השיגו אלא ע"ז שפי' כן בטעם דאין אונאה לקרקעות, אבל זה סברי גם התוס' דמשו"ה לא שייך דמים מודיעים משום דלפעמים קונה קרקע ביותר משוויה הרבה כדמוכח בכתובות דצ"א גבי ההוא גברא דהו"ל תרי אפדני אתא בע"ת וקא טריף א"ל אי שוויא לך אלפא זוזי לחיי ואי לאו שקול אלפא זוזי ואסתלק ע"ש בתוס', הרי שבקרקע הוי דרך התגרנים הקונים להוקיר המקח עד פלגא מדעתם. וא"כ לפ"ז אפי' באופן דמתני' דמכר לו שוה מנה במאתים י"ל נמי דלא טעה כלל בזה אלא מדעת נתן משום דבקרקע הוי הדרך להוקיר כ"כ הרבה, ולפ"ז י"ל דירושלמי שהקשה מתחלה ויחזור המקח היינו משום דס"ד דכיון דהוקיר כ"כ עד פלגא ודאי שלא מדעתו הותיר אלא טעה, ומשני ריש לקיש אין אונאה לקרקעות, ולתירוץ זה של ר"ל נוכל לפרש דהפירוש אין אונאה הוי הכוונה כפי' רשב"ם בב"ב דהיינו שלא נתאנה כלל ואין הכוונה שבאמת נתאנה אלא שא"צ להחזיר האונאה, דאז היו צריכין לומר שבאמת טעה, אלא הכוונה הוא שלא נתאנה כלל דבקרקע לפעמים שמדעתו ורצונו מוקיר את המקח עד פלגא, ונמצא לפ"ז דמתני' לא מיירי כלל בטעות אפי' לפי' הירושלמי, ורק עיקר הראיה הוא לחי' דר' יותנן דמוקי שם בשהוקיר המקח וקיבל הלוקח, ולתי' זה משמע באמת דהיה כאן טעות, ומעתה יובן מה שר"ת הוצרך להביא ראיה דמתני' בטעות מדאוקי בשהוקיר המקח, ולכאורה הא אפי' לתי' ר"ל נמי בטעות מיירי, דאיהו מתרץ רק משום דאין אונאה לקרקעות אבל באמת טעה ונתאנה, ולפמ"ש יתורץ דכוונת ר"ל נפרש דאין אונאה הוי פירושו שלא נתאנה כלל, ורק עיקר הראיה הוא לתי' דר' יוחנן וזה ברור, וממילא יתורץ דעת רש"י דבש"ס דילן דליכא כלל אוקמתא דר' יוחנן בשהוקיר המקח ואדרבה הא מוכת מש"ס דילן דבקרקע הרגילות להוקיר המקח מדעתו עד פלגא וכמבואר בב"ב שם ובכתובות דצ"א א"כ במתני' ליכא שום טעות דנוכל לומר שמדעתו נתן, משא"כ הירושלמי שהביאתי', דר' יוחנן בקיבל עליו לוקח, הרי דמתני' מיירי בטעות משו"ה הירושלמי לשיטתו אי אפשר לפרש כפרש"י דטעם דחולקין משום דבמתנה נתנו ואינו יודע למי דהא בטעות לא שייך זה ואמאי הוצרך המשנה לאוקמי בדבר שאין לו קצבה, משו"ה הוכרח הירושלמי בפ"ו דדמאי לפרש פי' אחר כמ"ש ההג"א, ואין להקשות דאמאי הוצרך קרא למעט קרקע מאונאה כיון דלמ"ש לא נתאנה כלל, דבחבורי לחו"מ ובכ"מ הארכתי לתרץ זה ע"ש היטב ואכ"מ: והנה הט"ז חו"מ סי' קפ"ג הקשה עוד על רש"י אמאי חולקין כיון דספק הוא למי נתן והוא מוחזק איך יכול בעל המעות להוציא מידו, ובנתיבות שם כתב דבשביל טעם זה דחה ר"ת לפרש"י, דז"ל ר"ת ואע"ג דאיכא למימר טעם אחרינא גבי חולקין הא טעמא דפרישית הוא עיקר דמוחזק ידו על העליונה וחולקין עכ"ל, וכתב דהא דמוסיף ר"ת דמוחזק הוא לא הוי כוונתו דמטעם זה אמרי' דחולקין, דעל חולקין א"צ לטעם דמוחזק דהא הוכיח דחולקין בדבר הקצוב מן הברייתא והירושלמי, אלא כוונתו בטעם הזה לדחות פרש"י דמשו"ה לא אמרינן כפרש"י בטעם דחולקין, משום דלפרש"י קשה דהא מוחזק הוא וידו על העליונה אע"כ כפירושו ומשו"ה חולקין ע"ש. ואם כי דבר חכמה דיבר, אכן מהרא"ש בכתובות שם מוכת שאי"א כלל לפרש כפירושו, דז"ל הרא"ש האי טעמא דפרישית נמי עיקר הוא וכיון דמוחזק הוא משו"ה ידו על העליונה וחולקין עכ"ל, הרי מוכח להדיא דסברא דמוחזק הוי טעם למה חולקין לפר"ת, וקושית הנתיבות דלמה הוצרך ר"ת לטעם דמוחזק כיון שדינו הוכיח מהירושלמי, תירץ נמי הרא"ש בהוספת תיבה אחת שהוסיף האי טעמא דפרישית "נמי" עיקר, בזה תי' כן, דר"ת לא דתה פרש"י לגמרי אלא שאומר דטעם דידי' נמי עיקר כטעם דרש"י ושני הטעמים אמת הם, וכיון ששני הטעמים