זקן אהרן חלק ב רלא

מה מועיל אמירתו דטול את שלך לסתור טעם חיוב דמשתכר ומה ענין הם זה לזה, וממה שלא הזכיר הטור לטעם דתפיס אין ראיה דלא ס"ל טעם זה, די"ל כיון שטעם זה מפורש בש"ס לא הוצרך להזכירו, ורק אשמעי' דטעם דמשתכר איתא נמי למסקנא דשוכר כש"ש, ונ"מ לענין שלא יועיל לפטור במשך ימי האומנות וכנ"ל, ואמנם לאחר העיון יש לדחות ראיה זאת, דמה שכתבתי דטול את שלך לא מהני כ"א לסתור טעם דתפיס היינו דוקא כשנפרש דהכוונה באומרו טול את שלך לא נתכוון לסלק עצמו מן השמירה כ"א להודיעו שאינו תופסו עוד על שכרו וכפרש"י שהבאתי, אכן אי נימא דהכוונה שמסלק עצמו לגמרי מן השמירה אז מועיל זה לדחות אפי' טעם דמשתכר, דנהי דבתחלה היה לו הנאה מ"מ כשהודיעו שכבר כלתה שמירתו ואינו רוצה עוד לשומרו ודאי דזה מהני לפטור, והנה מתוס' ב"מ דמ"ט ד"ה אלא, מוכח להדיא דמפרשי דטול את שלך הוי סילוק גמור מן השמירה, שהקשו שם דמ"ש התם דכשאומר לו שקול זוזך דאפי' שו"ת לא הוי ומ"ש מטול את שלך דקאמר דשו"ח מיהא הוי ע"ש מה שתי', ואי נימא דמפרשי כרש"י דטול את שלך לא הוי סילוק משמירה לא הוו מקשו מידי, דבההיא דבפ"ט תלינן דלא לסלק משמירה נתכוון רק שהודיעו שאינו רוצה לעכב החפץ בעד המעות ואם ירצה יכול ליטול את שלו והוא ימתין לו המעות, אבל אם הבעה"ב מרוצה מרצונו להניחו אצלו ישמרנו ברצונו הטוב ומשו"ה הוי שפיר שו"ח, משא"כ בההיא דדמ"ט כיון שהודיעו שחזר בו. ודאי כשירצה ליטול את שלו יטלנו ולמה היה לו לומר שקול זוזך אלא ודאי דלסלק עצמו מן השמירה נתכוון, ובש"ך חו"מ סי' ש"ו מיישב באמת כן לקושית התוס', ומדהקשו התוס' והוכרחו לדחוק כתירוצם מכלל דס"ל דטול את שלך דהתם הוי נמי סילוק השמירה לגמרי, וא"כ י"ל שגם הטור וסייעתו סברי כתוס' ושפיר מהני טול את שלך לסתור גם טעם דמשתכר, וכיון שזכינו לבאר דשומר מיהא הוי אפי' כשאינו מעכבו על המעות ממילא הדין פשוט דמחויב לישבע שבועת השומרין שלא פשע וכל זמן שלא ישבע שבועת השומרין לא יוכל לגבות המעות מן המשלח, ורק אם יש עדים שנשרף באונס, וגם לא היה תחלתו בפשיעה נגד דברים אחרים יביא ראיה ויפטר מחיוב שמירתו ויחויב ראובן המשלח לשלם כנלע"ד: והנני ידידו הדו"ש ומברכו בברכת אהרן וואלקין. סימן קלט ב"ה יום ב' ח"י סיון תרצ"ו פינסק. כבוד הרב וכו' מהור"ר אליעזר יהושע הלוי עפשטיין שליט"א הגאב"ד דק"ק חמעלניק. ע"ד הד"ת שבין ראובן ושמעון שהם אב ובן. שניהם סוחרי ברזל ושמעון הבן סותר יותר גדול מאביו ראובן, ושניהם קונים אצל לוי הסותר המפורסם, ודרכו של לוי אשר לסוחרים הגדולים שפודה מהם פדיון גדול ומסוים כך וכך לחדש, אז בכלות החודש יתן להר הנחה מסוימה, ובהיות שלוי לא רצה ליתן סחורה בהקפה לראובן עד שבנו שמעון יהיה הערב, נכנס שמעון בערבות עבור אביו, וככלות החודש והגיע התור לקבל ההנחה שניתן לסוחרים הגדולים תבע שמעון מלוי כי גם בעד סכום הסחורה שקיבל בעד אביו מגיע לו הנחה, אף שלאביו עצמו אין מגיע הנחה בהיות שלוקח רק מעט סחורה, אבל בהיות שהוא ערב גם בעד סחורה של אביו, וחשבון של אביו נכלל בתוך חשבונו צריך לקבל הנחה גם מסכום הסחורה שלקח בעד אביו, ולוי אמנם נעתר לבקשתו ונתן לו הנחה גם מסחורה של אביו וכה נתן לו חדשים אחדים ואביו ראובן לא ידע מזה, וכשמוע זה ראובן האב כי בנו שמעון מקבל הנחה גם בעד סחורה שלו התחיל לתבוע מבנו שיחזיר לו חלקו, ושמעון אומר לאביו מה הפסדתיך בזה והלא אליך לא היה נותן שום הנחה מחמת שסוחר קטן אתה ופדיונך מועט ומה אכפת לך אם אני אקבל, זה נהנה וזה לא חסר הוא, וגם לוי טוען כי לראובן עצמו לא היה נותן שום הנחה ורק לשמעון הוא נותן, וכ"ת נסתפק הדין עם מי והאריך בדברים נכוחים וישרים ורוצה לשמוע גם חות דעתי: ובתשובה ע"ז דלכאורה סוגיא ערוכה הוא דבכתובות דצ"ח במשנה אלמנה שהיתה כתובתה מאתים ומכרה שוה מנה במאתים כו' נתקבלה כתובתה, ובגמ' הביא ע"ז כאן שנה רבי הכל לבעל המעות כדתניא הוסיפו לו אחת יתירה הכל לשליח דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר חולקין אמר רמב"ח לא קשיא כאן בדבר שיש לו קצבה כו' ע"ש כל הסוגיא, וברש"י ד"ה דבר שיש לו קצבה כתב וז"ל אם הוסיפו אחת יתירה חולקין דמתנה הוא יש לומר דלשליח נתנה ויש לומר לבעל המעות נתנה עכ"ל, והמתבאר מתוך פרש"י דטעם דאמרי' דבהוסיף לשליח אחת יתירתא דחולקין, היינו משום דספק הוא לנו אם נתכוון המוכר לתת היתרון לשליח או לבעל המעות ומספיקא חולקין ביניהם, ולפ"ז לא שייך האי דינא דחולקין כ"א כשנתן סתמא ולא פירש למי נתכוון ליתן, אבל בפירש הנותן להדיא למי נתן עושין כמו שאמר, וכ"כ הר"ן שם בכוונת רש"י דבפירש עושין כמו שאמר, וגם הרמ"א פסק כן בחו"מ סי' קפ"ג ס"ו שכתב וז"ל מיהו אם אמר המוכר בפירוש שנותן לשליח הכל של שליח ע"ש, ובב"י חו"מ שם הביא בשם הרמב"ן דקלסי' לשיטת רש"י שיפה כתב, וממילא שבנ"ד שלוי הנותן מפרש שלראובן לא היה נותן ורק לשמעון נתן פשוט דכולו של שמעון: ואמנם בהיות שיסוד הדין בנוי על פרש"י ובכדי לבסס ולחזק יסוד זה עלי להאריך קצת ולהסיר כל הקושיות שהקשו הפוסקים על פרש"י, הראשון שיצא בטענה לערער על פירושו הוא ההג"א בכתובות שם שהקשה איך אפשר לפרש כטעם רש"י דמשו"ה קאמר ר' יוסי דחולקין משום דספק לנו למי נתכוון הנותן, והא התם בסוגיא אמתני' קיימא דמיירי בטעות שטעה הנותן ונתן אחת יתירא, דכן מוכח בירושלמי דפריך התם ויחזור המקח משום מקח טעות ומשני תפתר שהותיר המקח, ובטעות לא שייך כלל טעם רש"י למי נתכוון כיון שהיה בטעות ובלא כוונה כלל ע"ש, וקושיתו צריך ביאור דהא רש"י לא פי' כן אמשנה כ"א אברייתא דהוסיפו עליו. וברייתא זאת נוכל לומר שלא בטעות הוסיף אלא שההוספה היתה מדעתו, ובע"כ דלפי' ר"ת שם מיירי בכה"ג שהוסיף מדעתו דאל"ה אמאי חולקין דהא לבתר שחזר ר"ת ס"ל בכל טעות דהכל לבעל המעות אפי' בדבר שיש לו קצבה, ואלא דמוקי ברייתא דהוסיפו בלא טעות, וכן מפורש שם שכתב ולא דמי להוסיפו דמיירי בלא טעות, וא"כ גם לרש"י י"ל דברייתא זאת מיירי בלא טעות ושייך שפיר