זקן אהרן חלק ב רל

ערב עפמ"ש הב"י חו"מ סי' פ"ז שהקשה על השובת הרא"ש בעובדא שראובן היה ירא לשחוט הפרה שמא תמצא טריפה וא"ל שמעון שחוט ואם תמצא טריפה אתן לך בשביל בשרה כך וכך ונתן שמעון משכון ביד שליש דיכול שמעון לחזור. והקשה דלמה לא יתחייב שמעון מדין ערב שהרי על פיו שחטה. ותי' דהכא לא בתורת ערבות נחית אלא דרך מקח וממכר וכיון שלא קנה בדרכי הקניה לאו כלום הוא ע"ש. ולפ"ז כ"ש בנ"ד שהיה מקח וממכר גמור דלא שייך בזה ערבות ועיין היטב מ"ש בחבורי במהדו"ק סי' קט"ו בענין כיוצא בזה: אבל באמת הדבר פשוט דחייב ראובן באחריותן מטעם שליחות דתיכף שקנה שמעון התבואה קנאה גם ראובן מטעם שליחות ואפי' כשקנה שמעון התבואה במעות שלו והמשלח לא נתן מעות וכמבואר בחו"מ סי' קפ"ב סעיף א' ברמ"א דאומר לחבירו קח סחורה זו במעותיך ואשתתף עמך לא יכול לחזור בו דהוי כשלוחו וכ"ש כשעשאו שליח ממש דמיד שקנה השליח קנה גם המשלח וכמבואר בחו"מ סי' קפ"ג, וממילא דשל המשלח הוא שנשרף. וכ"ה להדיא בתשובת כה"ג שהביאה הב"י חו"מ ס"ס קע"ו ראובן שאמר לשמעון שיש לו שותף במדה"י כחוב לשותפך שיזבין לי דבר אחד וישלח לי עם סחורותיך וכן עשה ושלח לו וטבעה ספינתו דאחריות על המשלח. ומ"ש הש"ך שם ס"ק ס"ג דמיירי שאמר לו כן בפירוש שמקבל האחריות עליו. כבר תמה הנתיבות דאי"א לומר כן. ובאמת א"צ שיקבל עליו אחריות בפירוש. דתיכף שקנה שמעון הסחורה קנאה גם ראובן מטעם שליחות, ועיין שם שמישב לדברי הש"ך דמיירי שצוה לו שיקנה והוא יתן רווחים על הסחורה דאז לא הוי כשליח אבל היכי שעשאהו שליח ודאי שחייב באחריות ושלו הוא שנשרף, ודיוקו של הכ"מ מלשון הרמב"ם שדייק לכתוב שאמר לשליח שיקנה ממעותיו שהיו בידו, מכלל דבלא נתן לשליח מעות יכול המשלח לחזור כשאירע אונס לאו ראיה הוא כלל דהא י"ל דהתם דדיינינן לענין שבועת השומרין שמחויב השליח לישבע שבועת השומרין, ובאמת השליח לאו שומר הוא דלא עשאו שליח רק לקנות היין ואחר הקנייה ילך המשלח ויקחנו ואין על השליח שם שומר על היין כלל ואפי' אם החמיץ בפשיעתו יהיה פטור, ולזה הוכרח לפרש שמעותיו היו מופקדים ביד המשלח וא"כ ממילא הוי נפקד על היין שהוא חלופי המעות שהיה פקדון בידו וכמ"ש הט"ז חו"מ סי' קפ"ז. ובע"כ לפרש כן דרק משום זה דייק הרמב"ם לכתוב ממעותיו שבידו, דאי כהבנת הכ"מ דלאשמעי' אתא שבלא נתן מעותיו יכול המשלח לחזור, א"כ אכתי למה דייק ממעותיו שהיו בידו מכבר ולא כתב כפשוטו שנתן מעות לשליח שיקנה עבורו. אע"כ כהט"ז דבכדי שיהיה לשליח דין שומר על היין הוצרך הרמב"ם לדייק כן ממעותיו שהיו מופקדין בידו ונעשה שומר על המעות דממילא נעשה ג"כ שומר על היין שהם חליפי המעות, אבל לענין חזרת המשלח אינו יכול לחזור אפי כשלא נתן מעות כלל, דמיד כשקנה השליח קנאה המשלח והרי הם של המשלח כמבואר בכל הפוסקים ושום אחד לא זכר דברי הכ"מ, וגם הוא עצמו לא החליט כן אלא מסיים בצ"ע ע"ש, ולכן ודאי דבאחריות המשלח הוא: אלא דאכתי יש לדון ולחייב לשליח הזה מטעם שומר, והכא אין לומר שלא נעשה שליח כ"א לקנות אבל לא לשמירה. דכיון שהמשלח לא היה כלל עם השליח, בודאי שהשליח קיבל על עצמו שמירת הדרך, דאם הוא לא ישמור מי ישמור וכן גם כשהובא התבואה לעיר והניחם השליח בחצר שט במקוםן שאין למשלח רשות לבוא שם ודאי דשמירתו עציו וכמ"ש האחרונים בחו"מ סי' רצ"א דבכה"ג שבעל החפצים לא היה אצל חפציו לית מאן דפליג. וכן בכל מקום שנראה לפי שקבל עליו השמירה דאי"א להשמר אם לא יקבל עליו השמירה חייב בשמירה אפי' בהניח סתם ועמ"ש בעה"ש שם. וגדולה מזה נראה דהוי נמי שומר שכר דכיון דאית לי' הנאה מזה שקנה הוואגאן כולו על שם המשלח שנפטר עי"ז מתשלום מס הממשלה, שהמשלח היה פטור מתשלום הממשלה, וגם לאחר שנלקח הוואגאן מבית הנתיבות והניחה בחצר שלו לצורך טחינה ברחיים שלו, משתכר הוא שכר הטחינה ודומה לאומן דהוי ש"ש מטעם דמשתכר, וכמבואר בטור חו"מ סי' ש"ו, ולא מיבעי אם מעכבו על המעות בעד התבואה גופא וגם בעד שכר הטחינה דאיכא נמי טעם דחפים אאגרי' ודאי דהוי שומר שכר אלא אפי' כשאמר לו טול את התבואה ואינו מעכבו על שכרו נמי הוי ש"ש, אלא אפי' כשאמר לו טול את התבואה ואינו מעכבו על שכרו נמי הוי ש"ש מטעם משחכר לחוד, ואע"ג דבש"ס פ' האומנין קאמר לגבי אומנין לטעם דתפיס היינו למ"ד שוכר כשומר חנם דלדידי' לא מהני טעם דמשתכר דהא שוכר נמי להנאתו הוא אצלו ואפ"ה הוי כשו"ח. אבל למ"ד שוכר כש"ש מוכח להיפך דלא בעינן כלל לטעם דתפיס. ובטעם דמשחכר לחוד נמי הוי ש"ש דהא בשוכר ליכא לטעם דתפיס וכמ"ש שם בתוד"ה דקא תפיס ואפ"ה הוי ש"ש, וא"כ לדידן דקי"ל דשוכר כש"ש דמי סגי בטעם דמשתכר לחוד, ובזה יש ליישב לשון רש"י בב"מ ד"פ ד"ה וכולן שכתב וז"ל וכולן שאמרו טול את שלך שכבר גמרתיו כו' שאיני מעכבו עוד על שכרי הרי הוא מעתה שו"ח עכ"ל, ומשמע מלשונו שמה שאמר טול את שלך לא לסלק עצמו משמירה נתכוון אלא שגילה דעתו שאינו רוצה לתפסו על שכרו ואם ירצה יכול ליטול את שלו והוא ימתין לו המעות וכ"כ שם להדיא בדף פ"א ד"ה קמ"ל. ולפ"ז צריך ביאור מה שדייק רש"י בתחלתו שכבר גמרתיו ובסופו הרי הוא מעתה שו"ח. דלשון זה משמע שדוקא באומר לו כן לאחר גמר מלאכה מהני רק לענין שלא יהיה מעתה ש"ש, אבל במשך ימי האומנות הוה מיהא ש"ש אע"ג שגילה דעתו מתחלה ובעת קבלת האומנות אמר לו שלא ירצה לעכבו על שכרו ולכשיכלה אומנתו יכול ליטול את שלו לא מהני זה לפוטרו, וקצת תמוה דכיון דעיקר טעם דהוי ש"ש אפי' בימי האומנות היינו משום דתפיס אאגרא וא"כ כי גילה דעתו שאינו רוצה לעכבו כלל למה יתחייב כדין ש"ש, ולמ"ש ניחא דבמשך ימי האומנות הוי באמת ש"ש לא מטעם תפיס כ"א משום דמשתכר ואית לי' הנאה וטעם דתפיס אינו אלא למ"ד שוכר כשו"ח וכמ"ש. ונמצא לפ"ז דבמשך ימי האומנות שמשתכר בה הוי ש"ש אפי' כשאמר לו טול את שלך, וא"כ בנ"ד דאפי' לאחר שכבר הובא הוואגאן והניחו התבואה במצירו דכבר פסקה ההנאה מפטור מס הממשלה אפ"ה כיון שקיבלה לטוחנה ברחיים שלו. אכתי יש לו הנאת שכר הטחינה ולא מהני אמירת טול את שלך לפוטרו מדין ש"ש: הן אמנם דמן הטור וכל הפוסקים אפשר להוכיח דלהיות ש"ש בעינן חרדתי טעם דמשתכר וטעם דתפיס, דלמ"ש דאמירת טול את שלך לא מהני לסתור כ"א טעם דתפיס, וא"כ הטור וכל הפוסקים שהביאו לדין דכשאמר לו טול את שלך דהוי שו"ח בע"כ דס"ל טעם דתפיס, דאי לא ס"ל אלא טעם דמשחכר א"כ