זקן אהרן חלק ב רכט

אמרינן אלא במצוה שמוטלת על הכל כמו תנוקת של בית רבן, אבל הכא נהי דפרנסת בניו וב"ב מצוה מוטלת עליו אבל אינה מוטלת על שכינו שיפסיד בחצירו ולא עליו מוטל פרנסתו של זה, והרי לכאורה שלפי"ז אין היתר בנ"ד משום צד: אבל שוב התבוננתי דבנ"ד אין שום איסור מעיקרו באופן שאין צורך לטעמי ההיתר שזכרנו. דכל אלו טעמי האיסור משום רבוי דרך וקול הפטיש אינם אלא כשהמחזיק והמערער שניהם בחצר אחד המשותף לשניהם אשר שניהם משתמשים בו בשוה, בזה יש טענת רבוי דרך דדחקי לי' כשהוא רוצה לילך בחצר, וגם טענה דקול הפטיש לשיטת הרמב"ם, אבל בשכנים כאלו שרק שכיני הרחוב הם וקרקעותיהם אחד מצרא, אבל החצירות מיוחדות שלזה יש חצר מיוחד וכן לשני חצר ורשות מיוחד, בכה"ג פשיטא דאין טענות הללו כלום, דמה טענת רבוי דרך שייך כיון דשכן המוחה אין לו רשות כלל לילך בחצר של חבירו והנכנסים ויוצאים הולכים רק ברשות המיוחד למחזיק, וגם טענה דקול הפטיש ליכא בכה"ג אפי' לרמב"ם דבביתו ורשותו יוכל האדם המיוחד לעשות מה שלבו חפץ מבלי להתחשב אם יגיע מזה היזק לאדם אחר שאין לו רשות ליכנס לחצר זה, וכל הדין דרבוי דרך וקול הפטיש אינם כ"א בחצר המשותף שגם למערער יש רשות ליכנס לחצר זה וכמפורש במשנה חנות שבחצר, דהיינו בחצר המשותף שגם למערער יש רשות ליכנס לחצר זה, וא"כ בנ"ד דרק שכני הרחוב הם, שידורו ברחוב אחת שכנים זה לזה אבל החצירות מיוחדות ומסתמא יש גם גדר מבדיל ביניהם, באופן שלמערער דנן אין רשות ליכנס לחצר המחזיק ובכה"ג לית דין ולית דיין לאסור ואפי' לכתחלה רשאי לעשות כן: ואמנם בהיות שדין זה היינו דוקא אם לשכינו המערער לא יגיע מזה היזק ממש לא לממונו ולא לגופו, ורק הקפידה הוא על חסרון המנוחה או שארי קפידות כיו"ב. בזה הוא דאמרינן דברשותו יכול לעשות הכל ואין לו להתחשב עם שכינו שלא יוכל לסבול כזה, בה בשעה שלשכינו המערער אין גם רשות ליכנס לחצירו של מחזיק, משא"כ אם לשכינו המערער יגיע מזה היזק לממונו וכ"ש לגופו פשוט דאסור לעשות כן אפי' לאדם שאינו שכינו דכל שפעולה זאת מזיק את חבירו בעת עשייתו ה"ז כמזיק בידו ואסור לעשות כן דהוי גירי דילי', וכמו שהסביר הרמב"ם פ"י מהלכות שכנים דהא למה זה דומה למי שעומד ברשותו ויורה חצים לחצר חבירו ואומר לו ברשותי אני עושה דמונעים אותו ע"ש, ובכן בנ"ד אם המערער הוא זקן וחלוש שקול הפטיש יכול להזיק לבריאותו, ודאי דאפילו ברשותו אסור להזיק לחבירו ודמי לכותש הריפות דאפי' חזקה לא מהני בזה משום דבכל כתישה גורם היזק, ולהזיק אסור אפי' לרשות אחר, אלא דאין נאמן על עצמו לומר שאינו יכול לסבול קול פטיש וכי זה מזיק לבריאותו אלא הדבר צריך להתברר ע"י ב"ד ורופאים שרוב בני אדם אינם יכולים לסבול זה, או שיתברר שהוא אסטניס או חולה שאין ביכולתו לסבול אף ששארי בני אדם סובלים זה וכמ"ש בערוך השולחן סי' קנ"ה סעיף ל"ג ע"ש: מסקנת הדברים דכל זמן שאינו מתברר עפ"י רופא וב"ד דאיש זה חלוש שיכול להזיק זה לבריאותו אין מחאתו כלום ויכול זה לבנות לכתחלה חנות בחצירו, אכן אם יתברר שאיש זה חלוש כ"כ עד שהכאת הפטיש במרחק כזה יכול להזיקו ולהשפיע לרמה על בריאותו, אז ודאי שאין רשאי לבנות עד שירחיק עצמו כפי הצורך או יפייס להתערער עד שיסכים כנלע"ד להלכה למעשה: והנני חותם בברכת מועדים לשמחה כנפש אביך אהרן וואלקין. סימן קלח ב"ה יום ב' י"א טבת תרצ"ב פינסק. כבוד הרב וכו' מוהר"י זאלצמאן ז"ל רב בדעמבראוויץ. ע"ד שאלתו למעשה בראובן שביקש משמעון שבנסעו לקנות תבואה עבורו, יקנה שליש וואגאן גם עבור ראובן ויביאם בוואגאן אחד יחד עם הסחורה שמביא לצורך עצמו, והמעות ישלם לו בקבלת הסחורה, שמעון נתרצה לבקשת ראובן לעשות לו זה בלי שום תשלום שכר ממנו, רק איזה טובת הנאה צדדיית הי' לשמעון, והביא גם לצורך ראובן ג' מאות פוד דגן. ובבוא הסחורה לבית שמעון הקונה נשרפה כל הסחורה, לאחר שכבר התחיל ראובן לקבלה ולא הספיק לקבל כ"א ארבעים פוד והמותר נשרפו, ולכן שואל כ"ת אחריות הפסד הסחורה על מי, והביא ראיה ממ"ש הכ"מ פ"ב מהלכות שלוחין דעל מ"ש הרמב"ם שם מעשה באחד שאומר לחבירו זיל זבין לי ד' מאה זוזי ממעות שיש לי בידך כו', ומלשון זה דייק הכ"מ דאם המשלח לא נתן מעות אלא השליח קנה ממעות עצמו עבור המשלח חייב באחריות דיכול לחזור ואין לו עליו אלא תרעומות, זהו תכן דבריו: ובתשובה ע"ז הנה אם ידוע שבאם לא צוהו המשלח לקנות עבורו הג' מאות פוד לתשלום הוואגאן לא היה השליח קונה לעצמו וואגאן שלם, ולא היה קונה יותר מששה מאות פוד לעצמו. ומה שקנה כעת וואגאן שלם בן ט' מאות פוד הוא רק מחמת צוויו ובקשתו של ראובן המשלח, באופן זה לכאורה א"צ לטעם שליח, דדל חיוב שליח מכאן וחייב מדין ערב מטעם דהוי כמו מוציא הוצאות על פיו וכמ"ש הנתיבות סי' קפ"ב סק"ג דאפי' כשהמשלח ביטל השליחות שלא בפני השליח והשליח לא ידע, אע"ג שמדין שליח אין לחייבו דהשליחות נתבטלה ואפ"ה חייב כיון דהשליח לא ידע מהביטול חייב המשלח משום דהשליח הוציא ממון על פיו וכמו בתן מנה לפלוני או זרוק מנה לים דחייב משום ערב, אבל באמת זה אינו ואין לחייבו מטעם ערב דהא לא נתערב בהדיא לומר ואני ערב ובכה"ג הא בעינן שנדע אם באמת קנה השליח הג' מאות פוד רק עפ"י צוויו של המשלח, אבל אם לא צוהו לא היה קונה יותר מששה מאות פוד לצורך עצמו. וגם המשלח צריך לידע שסומך השליח רק עליו והיה צריך השליח לומר למשלח חזי דעלך סמיכנא וכמ"ש הש"ך חו"מ סי' קכ"ט דאם לא אמר חזי דעלך סמיכנא פטור, ואפי' למה שמסיק הש"ך שם דגם אם לא אמר לו בהדיא חזי כו' אלא שיש הוכחה ואומדנא שסמך על דבריו וחבירו יודע שסמך רק עליו נמי סגי, אבל עכ"פ הוכחה ברורה ודאי דבעי לכו"ע ובנ"ד כיון שעסקו של זה המשלח ומסחרו בתבואה א"כ גם אומדנא ליכא די"ל דאף בלא צווי המשלח היה קונה לעצמו את כל הוואגאן דבכה"ג אין זה כמוציא על פיו ואין לחייבו מדין ערב, ובלא"ה נמי אין לחייבו בנ"ד מטעם