זקן אהרן חלק ב כב

אין דנין והא מצוה עביד ומשני לא צריכא דאיכא דעדיף מיני', ורש"י פי' התם דהקושיא הוא על סדור המשנה למה קחשבו בין אלו שמשום מצוה, ועלה משני דכיון דאיכא דעדיף אין בזה מצוה אלא רשות אבל לענין איסור באמת אפי' היכי דליכא דעדיף מיני' ואיכא מצוה אפ"ה אסור דלא שרינן שבות דשמא יכתוב אפי' במקום מצוה, אכן ר"ת פירש דהקושיא הוא למה באמת יהיה אסור הא ישנו מצוה ומשני דאיכא דעדיף וליכא מצוה אבל אי ליכא דעדיף דהוי מצוה באמת מותר דבמקום מצוה לא אסרו שבות, והרי לפנינו דר"ת התיר שבות במקום מצוה, ונראה עוד דלא ר"ת בלבד אלא הר"ן ועוד ראשונים סברי נמי כר"ת, ואם כי מפורש לא מצינו בכל זה מכללא שמענו כן, דראה זה פלא שבתוס' דביצה שם לא הביאו פי' ר"ת אלא על קדושין שגם על מה דתני במשנה אין מקדשין פריך הש"ס והא מצוה הוא ומשני דאית לו אשה ובנים, וע"ז כתב ר"ת דהקושיא הוא למה באמת אסור כיון דאיכא מצוה, ויש לדייק למה לא הביאו פיר"ת על אין דנין דנקיט ברישא, ונראה משוט משום דהתוס' לשיטתייהו בב"ק ד"פ דאין להתיר שבות אפי' במקום מצוה ולכן רצו להטות גם לדעת ר"ת שיהא מתאים לשיטתם ומפרשים דר"ת לא כתב להתיר כ"א בקדושין לחוד ומשום דאיכא טעם דגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת כמו שרגילין שלפעמים אי"א להשוות הסכסוכים שבין המחותנים עד הלילה ואם לא יעשו החופה איכא ביוש גדול לחתן וכלה וכמ"ש הרמ"א או"ח סי' של"ט אבל בשארי עניני שבות לא התירו אפי' במקום מצוה, אכן הר"ן ושמ"ק בביצה שם כתבו להדיא דלר"ת שרי גם לדון בשבת היכי דאיכא מצוה, ומשמע דסברי להתיר בכל שבות במקום מצוה ואפי' שבות דאית בו מעשה וישראל גופא עביד מעשה וכההיא דביצה, כ"ש שבות דאמירה לא"י דקיל טפי משום דהישראל אינו עושה מעשה בגופו וכדאמרי' בעירובין שם ומי לא שאני לי' בין שבות דעושה מעשה לשבות דלא עביד מעשה, ולפ"ז הרי הוכחנו דהעיטור לאו יחידאה הוא להתיר שבות במקום מצוה, אלא דר"ת ור"ן ושמ"ק סברי כוותי' וא"כ מה חרי האף הגדול על הרמ"א שצידד להתיר לומר לא"י להדליק נר לצורך חתונה, ובלא"ה הרמ"א לשיטתו בסי' של"ט שפסק דגם עצם הקדושין שרי בליל שבת בשעת הדחק, וידוע העובדה דיתומה בעיר קראקא שנתאחר החופה עד שני שעות בלילה וסידר בעצמו הקדושין והחופה. ולפ"ז בנ"ד דהוי מצוה דרבים לצורך אמירת תהלים בצבור דיש להתיר דמצוה דרבים עדיף טפי כמבואר בברכות ובגיטין דל"ח: ובכל זה חוששני טובא בזה מטעם אחר, דכל הדברים שכתבתי היינו אם נימא דאמירה לא"י אינו אלא שבות וכפשטא דש"ס כי אמרי' אמירה לא"י שבות כו', ושבות שפיר מצינו חבל ראשונים שמתירין במקום מצוה, אכן מה נעשה לדברי היראים שסובר להדיא דאמירה לא"י אסור מדאורייתא ולמד זה מדברי המכלתא פ' בא פ"ט וז"ל תניא במכלתין כל מלאכה לא יעשה בהם לא תעשה אתך ולא תעשה חברך ולא יעשה העו"כ מלאכתך למדנו מכאן שאסור לישראל להניח הא"י לעשות מלאכתו בין ביו"ט בין בשבת מדאורייתא כו' ע"ש, ועיין בב"י או"ח סי' רמ"ד מ"ש, וכיון שאיסור דאורייתא הוא אין שום היתר וגם בסמ"ג עשי"ן מצוה ע"ה כתב נמי דממכלתא משמע שאיסור דאורייתא הוא, ולכאורה י"ל שזה תלוי בשני הטעמים שכתב רש"י על איסור דאמירה לא"י, טעם א' במס' ע"ז דט"ו משום ממצוא חפצך ודבר דבר, אפי' דיבור אסור, וטעם ב' משום דשלוחו הוא, ולטעם ודבר דבר אינו אלא דרבנן, דדיבור אינו אלא איסור דרבנן אבל לטעם דשלוחו וכאילו הישראל בעצמו הוא העושה אסור מה"ת, אבל בהיות שהדבר מאוד תמוה לומר מיהא בזה איסור דאורייתא דהא בש"ס אמרי' להדיא כי אמרי' אמירה לא"י שבות באיסור שבת, הרי להדיא שאפי' בשבת אינו אלא שבות, וראיתי באחרונים שהרעישו בזה וכתבו דהיראים לא קאמר הכי אלא בפועל נכרי דידו כיד בעה"ב וכמ"ש המח"א אבל בשכיר איה"נ שאינו אסור אלא מדרבנן, ולפ"ז בכ"מ שהנכרי מקבל שכר דהוי כפועל וכמ"ש הש"ך חו"מ סי' ק"ה אסור מה"ת, ובתשובה אחרת הארכתי בזה ואכ"מ, ולפ"ז במשרתת נכרית שמקבלת שכר הוי האמירה מה"ת, וא"כ נפיל היתירא דאמירה לנכרי להדליק הנרות קודם אור היום בבירא, דבחנם ודאי לא יעשה הנכרי לקום קודם אור היום ובודאי שנוטל שכר ואכתי אסור, אכן שוב ראיתי דבחנם הרעישו האחרונים על היראים דבסימן זה גופא להלן קצת הקשה היראים בעצמו והא אמרי' אמירה לנכרי שבות, איהו מותיב ואיהו מפרק דהא דאינו אלא שבות היינו בשאינה במלאכת ישראל כגון שאומרים לעכו"ם תעשה אש שלך לצורכי אבל במלאכת ישראל אסור מה"ת, ועכ"פ זכינו לדין דבמלאכת הגוי כגון שהאש הוא של הגוי אינו אלא שבות גם ליראים, ואפי' כשמדליק לצורך ישראל. ולכן לבי מהסס להתיר בזה רק באופן כזה למכור הלאמפין להנכרי במחיר שוויין, ובתנאי שעד שישלם עבורם יהא רשאים להשתמש בהם, ולקבוע לו זמן פרעון עד פסח דלאחר פסח אין צורך שוב להדליק קודם אור היום והנפט טוב יותר שיקנה הא"י משלו ולאחר שבת ישולם לו, ובאם אי"א לעשות כן יקנו לו הנפט ג"כ באופן שהנרות והנפט וגם הלאמפין הכל יהיו של הנכרי דאז לא הוי אלא שבות ובשבות כבר הבאתי דעת כמה ראשונים דאפשר להתיר במקום מצוה וכ"ש מצוה דרבים. ולכן בכה"ג דוקא אפשר להתיר, אבל בלא עצה דהקנאה לנכרי הלאמפין והנפט אלא האש הוא של ישראל חלילה להתיר דאיכא ס"ס לאיסורא, חדא שמא הלכה כיראים דאמירה לא"י במלאכת ישראל הוי דאורייתא ואת"ל הלכה כשארי פוסקים דגם בכה"ג אינו אלא שבות, שמא הלכה כרוב הפוסקים דשבות אסור אפילו במקום מצוה ורק עפ"י עצה דהקנאה לעכו"ם דהאש הוי מעתה של עכו"ם בכה"ג הוי שבות לכו"ע שמידי איסור דאורייתא יצאנו, ודאי ולא נשאר כ"א לדון אי שרי שבות במקום מצוה, בזה כיון שהעיטור ור"ת ור"ן סברי להיתר וגם הרמ"א ובכ"ש צידדו להתיר אפשר לסמוך על דבריהם במקום מצוה רבה כנ"ד: ובאין עוד הנני ידידו המברכו בשיבה טובה בברכת אהרן וואלקין. סימן יב ב"ה יום א' ג' אלול תרצ"ב פינסק. כוח"ט לכבוד הרב וכו' מהור"ר משה ליפמאן ברודנא אב"ד דפניעוונא. ע"ד שאלתו באיש אחד שנצרך לגבות חוב גדול מנכרי ובקושי גדול והוצאות מרובות עלה בידו להשיג מבית משפט הגלילי אדרכתא על נכסי הנכרי הלזה, וזמז הליציטאציע הוגבל על שבת שובה זה. ולכן שואל כ"ת אם רשאי האיש הזה בלוית עוד שני אנשים הנצרך