זקן אהרן חלק ב רכח

הוא לאיש יהודי לישב בכפר. ומיראתו לנפשו ונפשות ב"ב נעשה בורח מחמת מרדין ומציקין והוכרח לעזוב הכפר וכל רכושו כמעט על הפקר, או גם למוכרן במחיר נמוך למחצה לשליש ולרביע ממחיר האמיתיי ומיהר להתיישב בביתו אשר בעיר ולבנות חנות של אבנים לצורך בית נפחים. החנות התחיל לבנות במרחק מעטער אחד בקירוב ממיצר של שכינו הקרוב, והבית של השכן עומד שבעה מעטר רחוק מגבול המצר, באופן שהחנות של נפחים שרוצה לבנות רחוקה היא שמונה מעטר מבית דירה של שכינו הקרוב אליו, וכראות השכן שזה מתחיל בבנין חנות של נפחים יצא לערער ולמחות מטענה שלא יוכל לסבול את קול הפטיש אשר בודאי יגיע גם לביתו, וזה בונה התנות רצה אמנם לפייסו ולהבטיחו שבכל לילה בזמן שינה יפסיק את העבודה ולא יעבוד אלא ביום, וביום שאין זה זמן שינה מה אכפת לי' קול הפטיש, אכן השכן המערער טוען כי מפני שזקן הוא ויושב אהל ואיש חלוש שחש בראשו. קשה לפניו לסבול קול הפטיש גם ביום ובשגם שאומנתו הוא לכתוב ולחשב חשבונות והקשת הקורנס יפריעו מעבודתו, זהו תכן טענותיהם: אהובי בני אתה רצית לבטל טענת המערער עפ"י דברי הרמ"א חו"מ סי' קנ"ו דטענת איני יכול לישון מקול הפטיש לאו טענה הוא כלל, וגם לכתחלה יכול להעמיד רחיים בביתו ולא יכול למחות מפני טענה שאינו יכול לישון, ואם כי הרמב"ם סובר דלכתחלה יכול למחות ורק חזקה מועיל, אבל פשטות לשון הש"ס הוא כרמ"א, דכן הוא במשנה דב"ב ד"כ אבל עושה בחנותו ומוכר בשוק ואינו יכול לטעון איני יכול לישון מקול הפטיש, ועל יסוד זה צדדת להתיר, ואם כי לכאורה יפה אמרת, שכן נראה אמנם משטחיות לשון המשנה והפוסקים, אבל באמת חלילה לפסוק כן, דהא גם בחנות דעלמא שאין בתוכה הכאת הפטיש אינו רשאי לעשות חנות בחצירו והשכן יכול למחות מטענת איני יכול לישון מקול הנכנסים ויוצאים או מטעם דמרבה עליו הדרך כמפורש במשנה שם חנות שבחצר יכול למחות כו', כ"ש בנ"ד בחנות של נפחים דתרווייהו לגריעותא איתא בה, קול הכאת הפטיש וגם רוב הנכנסים ויוצאים לעשות המלאכה שודאי אסור לכו"ע, ומה שאמרו במשנה דיכול להעמיד רחיים ולא יכול למחות מקול הפטיש, היינו ברחיים שטוחן רק לעצמו ולא לאחרים, דנכנסים ויוצאים ליכא ורק קול הקשת הרחיים, בזה הוא דאין יכול למחות אבל בנ"ד דעושה חנות לעשות מלאכות הנפחים לכל הבא, זה בא בסוסו וזה בקרונו, פשיטא דחנות כזה לא עדיפא מחנות דעלמא דיכול למחות, דאטו בשביל דאיכא בה נמי קול הכאת פטיש עדיפה, וכ"כ בשמ"ק שם להדיא בשם הרשב"א דההיא דרחיים דאין יכול למחות מיירי רק בטוחן לעצמו. ופלא על הפוסקים שסתמו הדברים ולא פי' כן להדיא: וכן מה שטוען הבא להחזיק שיבטיח שלא יעבוד בחנות זאת בלילה בזמן השינה ולא יעשה שם מלאכתו אלא ביום דאינו זמן שכיבה ולא שייך הטעם דאינו יכול לישון מקול הפטיש, ולכאורה טענה וסברא זאת צודקת, ובתשובת חת"ס חחו"מ סי' צ"ב רצה השואל באמת לומר כן דביום לא שייך טעם זה ע"ש, וגם כיו"ב מצינו חילוק כעין זה לחלק בין יום ללילה בענין טענת רבוי דרך ע"י הנכנסים ויוצאים שמחלק הרמ"ה בחדושיו לב"ב שם וכתב דטענה זאת אינה שייכת כ"א ביום כשצריך לילך בחצירו ודחקי לי' רבים אבל בלילה בעת שישן על מטתו ואין לו צורך להלוך בחצר אינו יכול לעכב מטענת רבוי הדרך ע"ש, ולפ"ז הוי שפיר מקום חילוק כן נמי לגבי טענה דאינה יכול לישון מקול הפטיש דאינה טענה אלא בלילה דזמן שכיבה הוא ולא ביום. אכן באמת לא דמי כלל לחילוק של הרמ"ה דהתם בטענת רבוי הדרך ודחיקת הנכנסים ויוצאים, ודאי הוי זה סברא טובה לחלק דבלילה דזמן שכיבה הוא ואינו הולך כלל בחצר מה אכפת לי' ברוב נכנסין כיון דבלא"ה אינו הולך שם בזמן ההוא, משא"כ בטענת עיכוב השינה, מאן פסקא דביום לאו שכיבה הוא. והלא לעינינו דאיכא כמה אנשים דניימי גם ביום, וכ"ש בזקנים וחלושים זה דרכם לשכוב ולנוח ביום שינת הצהרים, וא"כ נהפוך הוא דביום גם על עיכוב כל דהוא יכול למחות. דבשלמא בלילה דזמן שכיבה הוא והשינה תוקפתו בחזקה לא בניקל מתעורר משינתו העמוקה ורק קול גדול ונורא הוא שיכול להחרידו ולהקיצו משינתו, משא"כ ביום דלאו זמן שכיבה ושנתו אינה עמוקה כ"כ ויכול לקום גם לקול הצפור, ועיכוב הקל יכול להרגיזו משינתו, ולכן מסתבר דביום יכול לעכב יותר ע"ז מבלילה, ולבד שדבר זה מאומת מן הסברא, עוד יש להוכיח כן מן הש"ס. דהנה במשנה דב"ב שם קתני חנות שבחצר יכול למחות ולומר אין אנו יכולים לישון מקול הנכנסים כו'. דלכאורה יש לדקדק למה נקיט טעם דאינו יכול לישון מקול הנכנסים הא כיון דאיכא נכנסים ויוצאים א"כ תיפוק דיכול לעכב מפני רבוי הדרך דדחקי לי', ואפי' כשאין עושים תעמולה בכניסתם, ובחבורי לחו"מ סי' קמ"ו כתבתי ליישב משום דטענת רבוי דרך לאו פסיקא הוא דאינו שייך כ"א ביום כשצריך לילך בחצירו אז ירגיש הדוחק אבל בלילה בעת שישן על מטתו ואין לו צורך להלוך בחצר אין יכול לעכב מטענת רבוי דרך וכמ"ש בשם הרמ"ה, ומשו"ה נקיט טעם דאין יכול לישון שזהו מלתא דפסיקא דהוי טענה ביום ובלילה דכל זמן שרוצה לנוח אין יכול מפני קול המולת הנכנסים ע"ש, וא"כ מוכח מזה דטענת עיכוב השינה הוי אפי' ביום ודלא כסברת השואל שבחת"ס, דאי נימא דטעם זה לא שייך ביום, א"כ אכתי יקשה למה נקט בחנות טעם דאינו יכול לישון ולא טענת רבוי הדרך, משום דטענת רבוי הדרך לאו פסיקא הוא דבלילה אינו שייך, הא גם טענה דא"י לישון לאו פסיקא הוא וביום אינו שייך, אע"כ דטעם דעיכוב שינה הוי טעם כולל דשייך באמת ביום ובלילה, ובלא"ה נמי לא שייך לומר בנ"ד דביום אינו יכול לעכב כיון דכבר כתבתי דבנ"ד לבד קול הפטיש הוי נמי חנות דיש בה טענת רבוי דרך נכנסים ויוצאים, ולענין זה הוי ביום הקפידה יותר כיון דזמן הילוך הוא ודחקי לי' רבים וכנ"ל: וגם אין לצדד היתר מטעם דאם באנו לעכב עליו יופסק חיותי' ויופסד כל ההוצאות שהשקיע כבר בבנין ובשגם בשעת חירום כזה אשר הגזירות מתחדשות ומתגברות ומקורי הפרנסה נתמעטו, וכאשר רצה באמת הרב השואל בחת"ס שם לצדד היתר מחמת זה ולומר דכיון שע"י קושי השעבוד ואורך הגלות בעוה"ר נשתנו הדיורין ואם ימחה אחד בחבירו בענינים כאלו יצטרך לבריות ח"ו אם אין לו במה להתפרנס ומשו"ה לא נהגו למחות, והחת"ס רצה מתחלה לסייעו ולהוסיף תבלין לסברתו כיון דהדין הוא דלדבר מצוה אין יכול לעכב וכגון לתינוקת של בית רבן והוה"ד לשאר דבר מצוה כמ"ש הפוסקים דתנוקת של בית רבן לאו דוקא, והרי קי"ל דבזמן הזה הוי מזונות ופרנסת אשתו ובניו דבר מצוה וכמ"ש הרמ"א באו"ח ס"ס רח"ס, אבל לבסוף חזר מזה החת"ס ודחה דברי השואל דע"כ לא