זקן אהרן חלק ב רכה

וויינשטין מחויב לשלם לו, ואין לומר דבנ"ד שאני דהא המשלח האמיתיי הוא וויינשטיין והממשלה שתובעת החוב שלה מאת המשלח, עיקר דינה הוא על וויינשטיין אלא מפני שסבורה היא שרייכעל הוא המשלח תובעת ממנו אבל המחויב האמיתי הוא וויינשטיין וכשמשלם ה' רייכעל פוטר עי"ז אח וויינשטיין מחובו שמחויב עפ"י דינא דמלכותא שהוא נמי ד"ת, ובכה"ג שפיר מחויב וויינשטיין לשלם, דלא דמי לנתפס בעד חבירו דעלמא שגם חבירו אין מחויב כלום והתופס בעלילה בא, משו"ה אין הלה מחויב לשלם ההיזק, משא"כ בנ"ד דמדינא דמלכותא באמת מחויב וויינשטיין ואם תפסוהו לה' רייכעל בדין תפסוהו ולא בעלילה, דבאמת יש כאן חיוב ובכה"ג ודאי שוויינשטיין נפטר עי"ז מחובו שעכ"פ מחויב לשלם, ולא דמי לנתפס בשביל חבירו כ"א לפורע חוב, אבל אכתי גם פורע חובו של חבירו פטור כמבואר בנדרים דל"ג ובמשנה דכתובות דק"ז, וממ"נ איך שנדין את ה' רייכעל, כנתפס בשביל חבירו או כפורע חובו של חבירו אין וויינשטיין מחויב לשלם לו, כן היה נראה לכאורה, אבל באמת זה אינו ולאחר העיון הדין הוא להיפך, דאיך שנדין את ה' רייכעל חייב וויינשטיין לשלם לו, מחויב הוא מטעם נתפס, דהא דאמרו דאין אדם נתפס על חבירו, כבר כתב הלבוש עיר שושן דהא דנתפס בשביל חבירו אין הלה מחויב לשלם, היינו דוקא כשתפסוהו בגזילה מה שלא הי' מחויב חבירו כלל אבל כשתפסוהו בשביל חוב חבירו צריך לשלם, וכדעת הלבוש הכריע בערוך השולחן סי' קכ"ח והביא ראיה לזה מהירושלמי ע"ש, ובנ"ד הא לא בגזילה תפסוהו כ"א בשביל חוב של וויינשטיין שנתחייב לממשלה, ומדין חייב הוא לשלם לממשלה כיון דבאמת הוא המשלח וכשתפסוהו לה' רייכעל נפטר עי"ז וויינשטיין מחובו ובכה"ג צריך לשלם להנתפס, ועוד דאפי' אם ווייינשטיין לא היה חייב כלום לממשלה רק הממשלה תפסו שלא כדין נמי מחויב לשלם לה' רייכעל, דבכה"ג דנ"ד אמרינן אדם נתפס על חבירו דדמי למס ותשורה דהטעם דבמס ותשורה אדם נתפס, הסביר הלבוש שם דמפני שהוא דבר הכתוב ורשום בפנקסי הממשלה שאין דרך לבוא לידי שכחה ובודאי אתי לידי גוביינא, ול"ד נתפס בשביל חבירו בעד דבר שאינו חק קבוע לרשמו בפנקס מצינן לומר שאם לא פגעו בהנתפס היה מחביא עצמו עד יעבור זעם והיה בא הדבר לידי שכחה ולא היו תובעים אותו כלל לכך אין חבירו חייב לשלם דאמר לו מזלך גרים שפגעו בך ורוצים לגזלך ולוקחים אותי לפתחון פה להם, אבל מי שנתפס על חבירו בשביל מס או תשורה חייב לשלם לו מפני שזה נרשם בפנקסי הממשלה ואין בא לידי שכחה ובודאי אתי לידי גוביינא ממשלח האמתיי, וא"כ היה נהנה וויינשטיין בזה שה' רייכעל שילם עבורו וממילא חייב לשלם: וגם מטעם פורע חובו של חבירו נמי חייב וויינשטיין בנ"ד, דהא הטעם דפורע חובו פטור הלוה מלשלם משום דמצי הלוה לומר מאי אהנית לי דגם אם לא פרעת אתה מפייס הווינא ומחיל לי, ומה"ט דוקא בפורע חובו של חבירו לישראל הוא דפטור משום דישראל עביד דמחיל ע"י פיוס, אבל בפורע לעכו"ם שדבר ידוע הוא שאין עכו"ם מתפייס אלא ברצי כסף חייב באמת הלוה לשלם להפורע עבורו כמבואר בחו"מ שם, ובנ"ד נמי דבר ידוע שחוב כזה לא ניתן למחילה ולכן ודאי דחייב וויינשטיין לשלם לרייכעל שפרע חובו לממשלה: ובר מן דין הא כתב המוהרי"ט ח"א סי' קכ"ד דהא דנתפס על חבירו אין חבירו חייב לשלם לו, הוא דוקא בחוב שאינו ברור אבל אם החוב ברור חייב לשלם לו והוכיח כן מפ' הכונס ע"ש. ובנ"ד אין לך תוב ברור יותר מזה, וכ"ש דבנ"ד הרי נתפס רייכעל ע"י גרמתו של וויינשטיין ויש מקום לחייבו גם מטעם מזיק, ומכל הלין נ"ל דה' וויינשטיין מחויב לשלם לה' רייכעל ועמ"ש החכ"צ סי' ס"ח ובשער המשפט סי' קכ"ט: ובאין עוד הנני אביך המבדכך בברכת אהרן וואלקין. סימן קלו ב"ה עש"ק ר"ח מנחם אב תרצ"ד פינסק. כבוד גיסי הרב וכו' מהור"ר זלמן סאראקצין שליט"א אב"ד דלוצק. ע"ד שאלתו באיש אחד שהלוה לחבירו מאה וחמשים דולר ותחת זה נתרצה הלוה להשכיר לו ביתו בפחות ממחיר הקצוב היינו ששווי הדירה שמונים דולר לשנה והוא נתרצה לקבל מהמלוה רק כ"ה דולר וכתבו וחתמו שטר שהמלוה ידור שמה שני שנים ואח"כ יחזיר הדולארין ויוצא מן הדירה, ובתוך כך ירד השער של הדולארין והמלוה לא תבע כלל כספו בהיות שלא הגיע הזמן, ועתה כאשר הגיע זמן הפרעון תובע לשלם לו בזהובים כפי המקח שהי' הדולר בשעת הלואה ומטעים דבריו מפני שהלוה נתן לו וועכסלן בלאנקא בזהובים ולכן הוי זה כהתנה שישלם לו בזהובים כמקח הקודם. זהו תכן השאלה: והנה לא אכחד כי בראותי מכתבו הייתי מתפלא עד שאתם שאלוני הפסד ירידת הדולארין על מי, שאלוני על עיקר הפסיקה אם כדין היתה, והלא לפום שיטת ורהיטת מכתבו, רבית גמור הוא מצד הפסיקה, הבית הלא קיימא לאגרי בשכר שמונים דולאר לשנה, והיאך רשאי לשוכרו בפחות בשביל מעותיו שהלוהו, והלא משנה שלימה שנינו בב"מ דס"ד לא ישכור הימנו בפחות, ולא מיבעי אם התנה כן בשעת הלואה וא"ל הלויני ודור בחצירי הו"ל רבית קצוצה וצריך להחזיר גם בעד השנים שכבר דר, אלא אפי' לא התנה כן בשעת הלואה אלא הלוהו סתם ואח"כ הניחו לדור בחצירו בפחות מן המחיר נמי צריך להחזיר כדין רבית קצוצה וכמו שאבאר, דהנה בש"ס ב"מ דס"ד א"ר יוסף בר מניומי אר"נ הלוהו ודר בחצירו צריך להעלות לו שכר. וכמה מן הראשונים כתבו אמנם דהאי צריך להפלות שכר דאר"נ היינו מכאן ולהבא אבל מה שדר בו כבר ליכא למימר דצריך להחזיר כיון דבשעת הלואה לא התנה ולאו אדעתא דהכי אוזפי', א"כ אינו רבית קצוצה אלא אבק רבית וא"כ איך אפשר לומר דיחזיר לו מה שכבר דר דהא אבק רבית א"י בדיינין, אע"כ דהכי קאמר צריך להעלות שכר כלומר שאסור לו לדור אלא בשכר עיין בשמ"ק, ולענ"ד אי משום טענה זאת לא איריא עוד לפרש כן בר"נ, דשפיר מצינן לפרש דר"נ מחייב להחזיר גם מה שכבר דר ואע"ג דאינו כ"א אבק רבית דהא ר"נ עצמו קאמר בגמ' שם דס"ו השתא דאמרי' אסמכתא לא קניא הדרא ארעא והדרי פירי. ולפרש"י שם דלמסקנא הוי הטעם משום רבית, דבד"ה הכא הלואה כתב וז"ל ומיחזי כרבית וכרבית קצוצה דמי ואין אבק רבית בהלואה אלא במכר כמרבה בפירות