זקן אהרן חלק ב רכג

והנה מה שהוכיח מכתובות לאו הוכחה היא דאפי' אם כדבריו כן הוא דבשארי מקומות דאמרי' קלב"מ יכול לעשות כעצה זאת לתבוע מה שחייב לו מדינא ואח"כ לתופסה בשביל הקלב"מ, אכתי בהך דכתובות לא מהני עצה זאת, דהא הרש"ל ביש"ש ב"ק פ' הכונס כתב דמ"ש רש"י דבקלב"מ מהני תפיסה היינו במקום דהעונש החמור לא נתקיים בו, בזה דין הוא שיועיל תפיסה וכגון במזיד ולא אתרו בי' דאי"א לקיים בו העונש החמור דמיתה מפני חסרון התראה, וכיון דלא נתקיים בו שום עונש וגם העונש החמור לא נתקיים בו, בכה"ג ודאי מהני תפיסה דהא חייב הוא ולא נתקיים בו שום עונש. משא"כ במזיד ואתרו בו כיון דנתקיים בו העונש החמור לא נתחייב כלל תו בתשלומין דסגי בעונש החמור ואי תפס מפקינן מיני' ע"ש, ותורת אמת היתה בפיו דכן מוכח להדיא דעת רש"י ממ"ש בב"ק דכ"ו דפריך שם הש"ס ויהא אדם חייב בכפר ופרש"י וז"ל כגון במזיד ולא אתרו בו דליתא בר קטלא ולא בר גלות ע"כ, דלכאורה קשה טובא מה הוצרך לאוקמי דוקא במזיד ולא אתרו והא לשיטתו גופא דבקלמדר"מ אפ"ה איצטריך קרא דעליו ולא על האדם אתי לאשמעי' שאפי' חיוב ידי שמים ליכא ולא מהני תפיסה ולמה לא ניחא לרש"י לפרש כן, והוצרך לדחוק דמיירי במזיד ולא אתרו, אע"כ דמ"ש רש"י דמהני תפיסה היינו דוקא במקום שלא נתקיים בו שום עונש אבל במזיד ואתרו בי' דדיינינן לי' מיתה וכיון דנתקיים בו עונש החמור אין תו שום חיוב תשלומין ולא מהני תפיסה, ולכן הוכרח לפרש דמיירי במזיד ולא אתרו, וכיון שכן יצא לנו ממילא דכל עיקר דינו של רש"י דמהני תפיסה אינו אלא בחיוב מיתה בידי אדם דבזה איכא לאשכוחי גוונא דלא נתקיים בו עוד שום עונש וכגון היכי דלא אתרו בי' אבל בחיוב מיתה ביד"ש הוי לעולם כקיבל העונש ולכן לא מהני תפיסה בו דחיוב כרת זהו עונשו, ובכתובות שם הא למ"ד דחייב מיתה ביד"ש פוטרין מתשלומין מיירי התם ובהו אפילו חיוב תשלומין ליכא וממילא לא מהני תפיסה: ובעיקר הדבר יש להבין איך שייך תפיסה בכה"ג אם נותן לו המעות בפירוש בעד החוב שחייב לו מדינא היאך מצי לתופסם תו בעד החיוב דקלב"מ והא אפי' אם היה נותן לו על החוב של קלב"מ אלא שהנתינה היתה בטעות לא הוי זה תפיסה דנתינה בטעות לא שמי' נתינה וכמ"ש הרמ"א יו"ד סי' שט"ו כ"ש כשנתן לו בפירוש על דעת חוב אחר היאך רשאי לתופסו על חוב דספק פטר חמור, ובשגם דגם אם תפס הוי כלא תפס כיון דאפי' אם היה זה ודאי פטר חמור רשאים הבעלים ליקח מידו ולתתו לכהן אחר שכן כתבו התוס' להדיא בחולין דקל"א דאפי' בא פני ולקחו מוציאין מידו וגם בתוס' ב"מ ד"ו הקשו דאמאי אין מוציאין מידו והלא הבעלים יאמרו ליתן לכהן אחר ומטעם זה קי"ל באמת דתקפו כהן מוציאין משום דכיון שיש שהבעלים יוכלו לומר שיתנו לכהן אחר נמצא שאין לכהן התופס זכות בו וכמ"ש בת"כ, ואחר כל אלה מה מקום לספיקו של המנ"ח כיון דלא מהני התפיסה, גם מפני שהנתינה היתה על הודאי פטר חמור ולא יכול שוב לתופסה בעד הספק והוי תפיסה שלא ברשות, בשגם דאפי' תפיסה ברשות נמי לא הועיל כיון דהבעלים יוכלו להוציא ליתן לכהן אחר וכמ"ש: אכן בהיות שגברא רבה אמר מלתא אין מזחיתין אותו לכן נ"ל לקיים דברי המנ"ח דהנה כל הפקפוקים שזכרתי בתפיסה דהכא משום תפיסה שלא ברשות וגם משום שהבעלים יוציאו ליתן לכהן אחר, אינו רק לסברת הפוסקים דתקפו כהן מוציאין, אבל להרמב"ם והטור דס"ל ת"כ אין מוציאין מהני אפי' נתינה בטעות וגם תפיסה שלא ברשות וכמ"ש הפוסקים כיון דס"ס עתה הוא ביד כהן ואין ישראל יוכל להוציא מידו, ובזה יישבתי שיטת הרמב"ם והטור דפסקו ת"כ אין מוציאין דכבר הרעישו המפרשים איזה דבר הכריחם לנטות מדרך הרחבה בפי' הסוגיא דב"מ ד"ו אשר בפשוטה מפורש שם ההיפך, ואמרתי דלשיטתייהו אזלי דבפי"ב מהלכות תרומות כתב הרמב"ם והטויו"ד סי' של"א דאם לקח הכהן או העני שלא מדעת בעלים זכה בה הכהן ואין מוציאין מידו שאין לבעלים אלא טובת הנאה שאינה ממון, ולכן כיון שעיקר טעם דמ"ד תקפו כהן מוציאין הוא משום דיוכלו הבעלים לומר שיתנו לכהן אחר וכמ"ש הש"ך בס' ת"כ ונמצא שאין לכהן התופס שום זכות ומשו"ה חילק באמת דבשארי ספיקות אם תפס מוציאין כיון דהמחזיק שיש לו זכות ודאי, ולכן התוס' לשיטתייהו בחולין דהבעלים יוכלו להוציא מיד כהן לתת לכהן אחר, שפיר פסק ת"כ מוציאין כיון דאין לו שום זכות, משא"כ לשיטת הרמב"ם דרק קודם שזכה הכהן יש הברירה ביד הבעלים לתת לכל כהן שירצה אבל אם זכה הכהן אין מוציאין ונמצא שיש לכהן הזכות לתפוס בזה כמו בשאר ספיקות ולהכי הוכרחו לפסוק דת"כ אין מוציאין, ועדיפא מזה נ"ל דאפי' לשיטת התוס' וסייעתו נמי יועיל תפיסת הכהן בעד הספק פטר חמור, ונהי דלשיטתם שגם לאחר שזכה הכהן יש הברירה והזכות ביד הבעלים לתת לכל כהן שירצה היינו ודאי רק שיוכלו לברור ליתן למי שירצו ואיה"נ שגם עתה יש לו הזכות הזה לצוות לתת לכהן אחר, ולא מהני תפיסת הכהן בעד עצמו אבל למה לא יהני תפיסתו בעד חלק כל הכהונה לומר שע"י תפיסה של כהן זה זכו הכהנים בזה שמחויב הבעה"ב לתת לכהן ולא לעכב לעצמו, הא היכי דאיכא פסידא דבע"ב יוכל כל אחד לתפוס נכסי הנתבע לטובת התובע וכגון שהוא גברא דמפסיד נכסי או שירד מנכסיו וכדומה במקום שנראה לתופס שהתובע אינו בטוח על מעותיו וכמ"ש בחו"מ סי' ק"ה, כ"ש הכא שאם הוא ביד הבע"ב אין עליו חיוב לתת לכהנים דיהני תפיסת הכהן בשביל שארי אחיו הכהנים, וגם אין לומר בזה דכיון שהוא עצמו אין לו זכות לא יוכל נמי לתופסו בשביל אחרים וכמבואר בב"מ ד"י דמשו"ה לא מהני אם ליקט עשיר בשביל עני משום דהוא עצמו אין רשאי לזכות בהן, דהתם שאני דכיון דליקט לצורך עני ידוע א"כ חב בזה לעניים אחרים ולחוב לאחריני התם בעינן התנאי שיהא יכול לזכות לעצמו אבל הכא שאינו תופס בשביל כהן ידוע לא שייך לומר דחב בתפיסתו לאחרים דהא הוא תופס בשביל אותו כהן שיבחר הבע"ב, וממ"נ אם ירצה כעת ליתן לזה בידו לתת לו, ואם לא ירצה א"כ לא תב לו מידי ואדרבה עוד היטיב בתפיסתו דאם לא תפס הוא היה הבעה"ב מעכב לעצמו ולא היה נותן לשום כהן, ובמקום שאין חב לאחריני לא בעינן כלל לתנאי שיוכל לזכות בעצמו דדוקא במקום שחב לאחרים אז ע"י תנאי זה לא הוי תב כיון דיכול לתפוס לעצמו אבל במקום שבלא"ה לא הוי חב כלל א"צ כלל לתנאי זה, וזולת זה הא ע"כ לא אמרי' דבחב לאחרים אין רשאי לתפוס כ"א במקום שחב ממש אבל לא במונע ריוח לאחרים וכמ"ש בתשובת רעק"א סי' קל"ג בשם מוהר"ם אלשי"ך והכא כשמונע מכהן אחר אין מונע לו כ"א ריוח: וגם אין לומר דאכתי מיקרי חב לאחרים במה שיחוב בזה לבעה"ב עצמו. די"ל דלגבי בעה"ב כיון