זקן אהרן חלק ב כא

סימן י ב"ה יום א' ב' אייר תרצ"ב פינסק. שלום וברכה לבני הרב וכו' מהו' שמואל דוד שליט"א רב בנאוי פאהאסט. ע"ד שאלתך בכפר אחד שכששים שנה לפנים בנו שם ביהמ"ד בחלקת שדה של אחד מאנשי הכפר אשר נדב לצורך זה, ואח"כ כאשר נתגדל הישוב והיה צר להם המקום וגם הדרך רחוקה לילך לביהמ"ד זה, בנו להם ביהמ"ד אחר והישן נהרס וזה כשלשים שנה שהמקום פנוי ויורשי המקום הנ"ל השכירו מעצמם את השדה לעכו"ם וחרשו וזרעו את המקום שביהמ"ד עמד עליו, וכעת נפלה השדה בירושה לאיש אחד ירא שמים ונפשו בשאלתו אם רשאי לחרוש מקום שביהמ"ד עמד עליו ובאם יש לו הרשות למוכרו זהו תכן שאלתך: והנה מה שיש להסתפק בזה א) כיון דיחיד נדב מתחלה את הקרקע שמא לא הקדיש אותה לצורך קדושה עולמית אלא רק לזמן דמתי שירצה יקחהו לצורך תשמישו, ובכה"ג אין לו קדושה כלל דכל שהוא לזמן אין בו קדושת ביהכ"נ כלל כמ"ש הלבוש, וכן הוא עמא דבר מעשים בכל יום שאנשים מיחדים חדר לתפלה ומתפללין בתוכו כמה שנים ובכל עת שרוצה בעה"ב מבטל מקום התפלה ומשתמש בתוכו כל מה שירצה דהוי בהתנה מתחלה שאינו מוסר לרבים רק על זמן שירצה, ואפי' בסתמא נמי אמרינן הכי וכל שלא אמר בפירוש שמקדישו לרבים עולמית אין לחוש שהקדישו ועיין בנוב"ת חאו"ח סי' י"ז, וכיון שכן לא נצרך שום מכירה אלא הוא עצמו או יורשיו אחריו משתמשים בו כרצונו, דכל עיקר דבעינן מכירה הוא כדי להפקיע קדושת ביהכ"נ שיחול אדמי', אבל בכה"ג שלא נתקדש מעיקרו דכל שהוא לזמן אין בו קדושה וכמ"ש בשם הלבוש, כלום צורך למכירה, ב) אפי' אם אמר בפירוש שמקדישו עולמית שבאופן זה ודאי צריך למכירה או לשכירות דוקא בכדי שהקדושה תחול על המעות אבל בלא מכירה ושכירות אין רשאי להשתמש בו כיון דאין לקדושה על מה לחול ממילא לא נפקעה, אבל אכתי מי יודע שמסרו לקדושת רבים וכל שלא אמר בפירוש שמקדישו לרבים אין לחוש לזה דמ"ש מס"ת של יחיד שנתנה לביהכ"נ דכתב המג"א סי' קנ"ג ס"ק כ"ב דנהגו העולם היתר משום דהוי כאילו התנה מתחלה שלא תחול עליו קדושת רבים, ואם בס"ת אמרינן כך כ"ש בביהכ"נ כמבואר בנו"ב שם, וממילא אין לו דין ביהמ"ד של רבים שיהיה צורך למכירתו הסכמת הקהל אלא הוא עצמו או יורשיו יכולים למכרו או להשכירו רק שהמעות תלך לצרכי קדושה בכדי שקדושת ביהמ"ד יחוללו על המעות, דיחיד בשלו יכול למכור ולהשכיר אפי' לתשמיש בזוי דדינו כז' טובי העיר במעמד אנשי העיר, אכן הדבר פשוט דבנ"ד ליכא לספוקי בהא ובודאי שהוקדש לצורך קביעות וגם לצורך קדושת רבים, ולא דמי למי שבנה ביהכ"נ משלו וגם ס"ת שדינם כקדושת יחיד וגם לזמן ויכול לבטל הקדושה מתי שירצה כמ"ש לעיל, דהתם היה הכל משלו גם הקרקע וגם הבנין, ובס"ת נמי כל הוצאות הס"ת הוציא משלו ולא לקח מאומה משל ציבור. וכיון שכל ההוצאות היו משלו מהיכי תיתי נימא שיסלק דעתו ורשותו מזה וימסרם לציבור, ולכן כל זמן שלא אמר בפירוש שהוא מקדיש זה קדושת רבים אמרינן מסתמא שאינו מסלק רשותו מזה ואין זה אלא הקדש יחיד שיכול לעשות בו כרצונו, אבל בנ"ד הלא רק הקרקע לבד היה נדבת יחיד אבל כל הבנין נבנה משל ציבור וא"כ איך שייך לומר שלא הקדישו אלא לזמן ולהשתמש בו לצורכו מתי שירצה. וא"כ הני מעות של ציבור להיכן אזלי, ולכן ספק הראשון דשמא לא הקדישו אלא לזמן ושיהא ביכולתו להשתמש בו מתי שירצה גם בלא מכירה משום דלא נתקדש מעיקרו, ספק זה ודאי שאינו ופשיטא שהוקדש לקביעות, וממילא שודאי שלא כדין עשה היורש שחרש וזרע את הפליאץ הזה וגם השכירו לעכו"ם והמעות לקחן לצורכי עצמו, דעל מה נפקעה הקדושה של קרקע זאת, ואין ספק שבלא מכירה כד"ת אסור לשום אדם לעשות תשמיש בזוי כזה כמו זריעה וחרישה על פליאץ הזה. ואפי' לאחר שכבר נחרב ופסקו להתפלל בתוך הביהמ"ד אכתי בקדושתי' קיים ולא גרע מביהכ"נ שחרב המבואר בש"ס דמגילה ובאו"ח סי' קנ"א דאין לעשות שם תשמיש בזוי, ולא עוד אלא אפי' אם התנו בתחלה לזרוע בחורבנו לא היה מועיל דעל תשמיש בזוי כזריעה גם תנאי לא מהני כמ"ש הב"י או"ח סי' קנ"א: אכן זה נ"ל דהמכירה יכולה להיות ע"י המקדיש עצמו או יורשיו מבלי הסכמת שאר אנשי הכפר, דאם כי זה ודאי דההקדש היה על קביעת ולא באקראי בעלמא, אבל אכתי אינו אלא הקדש יחיד שהוא בעצמו ויורשיו הם הבעלים למוכרו, דמהיכי תיתי נימא שימסרנו לציבור ויסלק רשותו מעליו, וכל זמן שלא שמענו ממנו בפירוש שמקדיש קדושת רבים אין לנו לומר כן מעצמנו, ולכן כעת יכול היורש למכור פליאץ הזה ולעשות מהמעות החזקת תורה או הספקת יתומים ואז אפשר להשתמש בו אפי' תשמיש בזוי כדין דבר שנמכר ע"י טובי העיר במעמד אנשי העיר ובכ"ז מספיקא כדאי יותר שהמכירה תהא בהסכמת רוב אנשי הכפר הנמצאים שם ותו לא מידי: אביך המברך אותך בברכת אהרן וואלקין. סימן יא כבוד ידידי הרב וכו' מהור"ר יהודה אבעלסאן שליט"א רב דפלוטניצה. ע"ד שאלתו אם מותר לומר לנכרי שידליק נר בביהמ"ד בשבת לצורך מצוה דרבים לומר תהלים בצבור קודם אור היום. הנה באמת כבר פסקה הרמ"א או"ת סי' רע"ו סעיף ב' שהביא בשם י"א דמותר לומר לא"י להדליק לו נר לסעודת שבת משום דס"ל דלצורך מצוה מותר אמירה לנכרי אפי' במלאכה גמורה, וכן מבואר בס' כלכלת שבת להיתר, ומקור דין זה הוא העיטור שהביא הר"ן בשבת ס"פ י"ט, והרמב"ם בפ"י מהלכות שבת חולק ע"ז וסובר שדוקא בשבות דרבנן שרי אמירה לא"י במקום מצוה אבל לא מלאכה דאורייתא, ופליגי בפירושא דש"ס עירובין דס"ז שהתירו התם לומר לא"י להביא מים חמין לצורך מילה, והרמב"ם מפרש דהיינו דרך חצר שאינה מעורבת שאינו אלא איסור דרבנן, והעיטור מפרש שהתירו דרך רה"ר, ורבים תמהו על הרמ"א שסמך עצמו על דעה יחידית במקום שרוב הפוסקים חולקים וכמ"ש בעצמו. וגם השל"ה וא"ר כתבו שחלילה להקל בזה, ולענ"ד לא כצעקתה הבאה על רמ"א, כי באמת העיטור לאו יחידאה הוא ומצינו לו חבר גדול, והוא שיטת ר"ת בביצה דל"ו דתני התם במשנה בחד בבא אלו הן משום מצוה, והדר תני אלו הן משום רשות לא דנין ולא מקדשין ולא חולצין ופריך