זקן אהרן חלק ב ריח

ואע"ג דכתיב שום תשים עליך מלך ולא מלכה והוה"ד שאר משימות התם לא מנו אותה אלא היו נוהגין על פיה כדין מלכה ע"כ, הרי מבואר דלמנות פסול לדיין בתור מינוי. הוא איסור בפני עצמו, דלבד שפסול לדון עוד אסור למנותו והמינוי בתור דיין קבוע, זה גופא אסור מקרא דשום תשים, ואפי' גר אע"ג שלדין כשר הוא לדון דיני ממונות וכדאמרי' בנדה שם ויש שראוי לדון דיני ממונות ואינו ראוי לדון דיני נפשות ואמרי' בגמרא דאתי לאתויי גר דכשר לד"מ ופסול לד"נ מיהו היינו דוקא באקראי בעלמא אבל למנותו לדיין קבוע שזהו ענין שררות אסור משום דכל המשימות בעינן שיהא ממובחר שבאחיך, ועיין בירושלמי פ"ד דקדושין וז"ל כתיב שום תשים עליך מלך אין לי אלא מלך מנין לרבות שוטרי הרבים וגבאי צדקה וסופרי דיינים ומכין ברצועה ת"ל מקרב אחיך וגו' כל שתמנה עליך לא יהא אלא מן הברורין שבאחיך ע"ש, וא"כ הדברים ק"ו השתא גר דכשר לדון באקראי אפ"ה למנותו לדיין לזמן קבוע ודרך התמנות אסור כ"ש רשע שפסול לעצם הדין דאסור למנותם דרך התמנות, ולפ"ז בנ"ד ברור דלמנות פרנסים על הצבור שהם כדיינים לדון בענינים כלליים של צרכי צבור, שאסור מה"ת לבחור לרשעים ופסולי עדות והמינוי גופא איסור דאורייתא הוא דאין שררות גדולה מזו ובעינן ממובחר שבאחיך, וע"ז לא מהני קבלה דקבלה לא מהני אלא במקום שדן באקראי לא דרך בחירות והתמנות וכל הפסול אינו רק מטעם שפסול לדון, ע"ז מהני קבלה, אבל לבוחרו. ולמנותו פרנס קבוע דהאיסור הוי ההתמנות גופא מה קבלה שייך בזה, הא אדרבה הקבלה זהו האיסור וגרע טפי דמוסיף חטא על פשעו למנות לאיש כזה שפסול הוא לדון גם באקראי בעלמא למנותו עוד לדיין קבוע, ומה שייך קבלה ע"ז כיון שהקבלה הוא עצם האיסור, ועוד דמטעם אחר לא מהני קבלה כשנתוסף לו גם איסור התמנות עפמ"ש התומים ונה"מ סי' כ"ב דאם מקבל עליו אשה קרובה או פסולה מיקרי תרתי לריעותא. פסול דרשעה ופסול דאשה ובתרתי לריעותא לא מהני קבלה, וכבר הקדימם בסברא זו הרמ"ה בחדושיו לסנהדרין דכ"ד, וה"נ הוי תרתי לריעותא, פסול דדיינות. גופא לדון אפי' באקראי, ופסול דשררות כיון שאינו ממובחר שבאחיך, ולכן ברור שאסור למנות פרנסים רשעים לזמן קבוע ודרך מינוי. ואין להקשות ע"ז ממ"ש בחו"מ סי' ח' בשם תשובת הרשב"א שכל צבור יכול לקבל עליו ב"ד שאינם ראוים מה"ת, הרי משמע דקבלה דצבור מהני אפי' לאינם ראוים מה"ת, ובנ"ד הא הוי נמי קבלה דצבור, דבתשובה שם מסיים כשאינם פסולים מחמת רשעה ומוכח להדיא דבפסול רשעה לא מהני קבלה דצבור, ולפמ"ש אפשר להסביר טעם החילוק שבין פסול רשעה לפסול אחר, דהא תינח כשהפסול הוא מחמת קורבה, שמצד עצמו כשר להיות דיין וממובחר שבאחיך הוא, ורק מצד קורבתו לבע"ד אינו רשאי לדונו. בזה מועיל קבלה, אבל בפסול דרשעה דפסול מצד עצמו לדון. נהי דלדון באקראי מהני מיהא קבלה מטעם החינוך דכל תנאי שבממון קיים, אבל למנותו ולקבל עליו בתור דיין קבוע מה יוכל להועיל קבלה כיון דהקבלה מיגרע גרעה להוסיף בו גם איסור ההתחנות כיון שמחמת רשעם אינם ממובחרים שבאחיך. וזולת זה המעיין בתשובה במקומה יראה דמיירי במקום שאין בהם מי שיודע אפי' אות אחת ולפי צורך השעה התירו להן להעמיד אותם לדיינים כדי שלא ילכו בעש"ג ע"ש, אבל במקום שיש אנשים כשרים אסורים מה"ת לבחור בפסולים וכיון שפסולים להתמנות ממילא שכל דיניהם ומעשיהם שעשו לצורך הקהל בטליה: וכל זה דברתי בנוגע להפרנסים. ועתה נבוא לבאר בנוגע למינוי הרב. הנה תנאי הראשי והעקריי ברבנות הוא שיהא הרב ירא שמים. דבר זה כתוב בתורה בפ' יתרו אנשי חיל יראי אלקים. ושנוי ברמב"ם פ"ב מהלכות סנהררין שהדיינים צריכים להיות גבורים כמצות ומדקדק במצות וכובשים את יצרם עד שלא יהא שום גנאי ולא שם רע ומשולש ביו"ד סי' רמ"ג ת"ה המזלזל במצות ואין בו יר"ש הרי הוא כקל שבצבור ואסור לכבדו כלל וכלל, ורב כזה שאין בו כל המעלות והמדות שמנו חכמים אסור למנותו לרב וכל המעמיד דיין שאינו הגון כאילו מעמיד אשירה אצל מזבח. ופשוט שלא היו רשאים למנות לכתחלה רב כזה שיש לחוש שמא יכשיל הרבים בהנהגתו הפרוצה ולא טובה השמועות שמעבירים עליו ומחלל השם. ועדיפא מיני' שגם השתא שכבר נתמנה ראוי להעבירו ואע"ג דאב"ד שסרח אין מורידין אותו מגדולתו כמבואר בירושלמי ומייתי לה בהגה"א פ' אלו מגלחין באושא התקינו שאין מורידין אותו י"ל דהיינו כשסרח לאחר שכבר נתמנה ואם עלם לא ירד וכדייק לישנא שאין מורידין אותו. בהיות שלא זכה עוד בגדולתו ואי עביד לא מהני ומורידין אותוו וכמ"ש הרחיד"א ז"ל בס' ברכי יוסף יו"ד סי' רמ"ג שת"ח המחלל השם מעבירין אותו ואסור לקבל הוראה ממנו, ועיין בחת"ס חחו"מ סי' קס"ב דרב שמכשיל הרבים בהוראותיו מורידין ולא מעלין: ובנוגע להאיסור שהכריז על השו"ב הכשר, ודאי שאין ממש אפי' אי היה דיין כשר כטיפא ואבימי, כיון שלא היה בזה אלא עד אחד שנגבה עדותו שלא בפניו וגם העד קיבל שכר בעד הגדתו ובזה יפה טען כת"ר והלא אין מקבלים עדים אלא בפניו וגם דיעבד לא מהני אם קבלו שלא בפניו וכמ"ש הש"ך חו"מ סי' כ"ח סקי"ט בשם הרש"ל, ואם כי מחלוקת הראשונים יש בזה וראבי"ה סובר דדיעבד מהני גם קבלה שלא בפניו, אכן בחבורי לחו"מ שם הוכחתי דעיקר כמ"ד דדיעבד לא מהני, דמקור הך פלוגתא הובא בב"י בשם המרדכי דראבי"ה הוכיח מהא דאמרו בכתובות ד"כ דהזמה שלא בפניהם נהי דהזמה לא הוי הכחשה מיהא הוי, ומזה הוכיח שאם קבלו הדיינים עדות שלא בפניהם בדיעבד הוי עדות כדאמר דהכחשה מיהא הוי, וריב"א כתב דאפי' דיעבד לא הוי עדות דהא אפי' בדיעבד אמרי' דלא הוי הזמה שלא בפני עדים משום דהזמה חובת העדים היא והכחשה שאני שאין זה חובת העדים אלא חובת הבעלי דין והרי הוא שם ע"ש, ודברי הראבי"ה נפלאו כקושית הריב"א אדמייתי מהכחשה תיפוק לי' מהזמה דשלא בפניהם לאו כלום הוא, ובע"כ דהכחשה שאני שאין זה חובת העדים, והן אמנם דראיתי בפנים מאירות סי' ק"פ דחכם אחד רצה ליישב דברי ראבי"ה עפמ"ש הריב"ש דהא דאמרי' דהכחשה מיהא הוי לא רק דהוי עדות מוכחשת לענין האי עדות אבל לשארי עדיות כשרים כדין עדים המכחישין זא"ז דכשרים לעדות אחרת. אלא הכוונה שהמוזמת הויא מוכחשת ודאי ועדותן בטילה ופסולה לכל עדיות שבתורה. ולכ"ז צדקו דברי ראבי"ה דהא גבי הכחשה הוי נמי חובת העדים דכיון שאנו פוסלים אותם לכל עדות שבתורה אין לך חובת העדים גדולה מזה ושפיר מוכח דקבלה שלא בפניהם הוי קבלה בדיעבד, ואמנם אין בדבריהם הללו כדי ליישב דלדבריו אכתי יקשה בש"ס גופא דמ"ש הזמה דלא מהני שלא בפניהם והאי איכא בין הכחשה להזמה, ובע"כ כמ"ש