זקן אהרן חלק ב רטו

ולא קני, וממילא שגם בנ"ד דאנשי העיר שהתנו הוי נמי אסמכתא ולא יוכל תו לפרש דהחיוב הוי מטעם קנין שנתתייבו בעצמם דהא אסמכתא היא כקושית המרדכי, ותירוצו של המרדכי שכיון דבעי לקנות גמר ומקני אינו עוד, דלאחר חזרה הא סובר דאפי' בכה"ג הוי אסמכתא, ולזה הוכרח לפרש דהחיוב הוי פ"י טובי העיר ומטעם הפקר ב"ד ולסבול הדוחק דבי דינא דר"א ור"א האמור בש"ס לאו דוקא: היוצא מכל האמור דפרנס שנבחר סתם אם יש לו איזה שררות ויפוי כח להטיל מם חדש במחלוקת שנויה, בפלוגתא דהנהו שתי דיעות שבמרדכי שהבאתי לדעה ראשונה שסובר דהכח שיש ביד טובי העיר הוא משום דכיון שנתמנו לטובי העיר כחם יפה כגדולי הדור ויכולים להטיל מסים חדשים מעצמם בלא הסכמת אנשי הקהלה ומטעם הפקר ב"ד, שפיר חשוב מינוי הזה לשררות, דמיד שנתמנה ניתן לו כח לעשות מעצמו מה שירצה ולהפקיע ממון חבירו, אכן לדעה השניה דאין כח טובי העיר שוה לב"ד ומעצמם בלא הסכמת הקהל אינם יכולים לעשות כלום ולא מהני עשייתם אלא בהסכמת הקהל דאז מהני עשייתם לא מצד שכחם יפה אלא מפני הסכמת הקהל דהקהל גופייהו הם העושים ומצד קנין מהני נמצא שאין נותנים לו שום שררות דלא הם העושים אלא הקהל וכמ"ש: אלא דאכתי קושטא דמלתא לא ידענא איזה דעה נראית עדיפא מסברא או מדעת הפוסקים, ואם כי מי אנכי להכריע בין הרים גדולים הראשונים ז"ל, בכ"ז תורה היא והרשות נתונה לכ"א לחוות דעתו לכן אענה גם אני את חלקי דלענ"ד היה נראה כדעה השניה, דכבר כתבתי שיסוד הדעה הראשונה דמטעם הפקר ב"ד נבנה על יסוד דס"ל דכל דאי הוי אסמכתא אפי' במקום די"ל איידי דבעי לקנות, ממילא אינו יכול לפרש דמטעם קנין והתחייבות הוא דהא הוי אסמכתא ומוכרחים לפרש דמטעם הפקר ב"ד הוא, אכן לענ"ד יש להשיב על עיקר יסוד זה, דכל עיקר הטעם שהשיגו התוס' על ר"ת וסברי דאפי' במקום די"ל איידי דבעי לקנות הוי נמי אסמכתא הוא מכח דין זה דערבוני מחול לך והלה אומר אם אני חוזר אכפול לך ערבונך דהוי נמי אגב דבעי לקנות ואפ"ה חשיב אסמכתא, ובאמת יש ליישב סברת ר"ת דאסמכתא לא הוי כ"א במקום שהגוזמא שנתחייב זה ליתן אין זה עיקר רצון וחפץ המקנה והקונה, שזה רוצה לקנות וזה להקנות הגוזמא זאת אלא שהגוזמא הוא רק הבטחה וערבון שעי"ז יקוים עיקר חפצו וכגון בההוא דאם אוביר ולא אעביד אשלם אלפא זוזי דעיקר כוונתם ומטרתם בחיוב הזה לא היה בכדי להשיג האלפא זוזי אלא עיקר חפצם היה רק שיעבוד השדה ולא יובירה ולזה נתכוונו הקונה והמקנה, והגוזמא שהבטיח הוא רק לערבון והבטחה שיהיו בטוחים על עיקר חפצם ומשו"ה אמרי' שפיר דבאמת לא נתכוון כלל להיות גמר ומקנה, וכן באסמכתא דלאו בידו כגון האי מאן דיהיב זוזי למזבן לי' חמרא דהתם נמי אין תכלית התנאי שישלם זה אם לא יקנה ועיקר תכלית התנאי הוא שיקנה עבורו היין ומה שחייב עצמו לשלם אם לא יקנה הוא רק הבטחה, להכי אמרי' דלא גמר ומקנה בלב שלם ואילו היה יודע שלא יקנה. לא היה מבטיחו כלל, אבל בתנאי דמשחק בקוביא דמה שהבטיחו זה לזה אין זה להבטחה בעלמא כ"א זהו עיקר חפץ ותכלית ומטרת התנאי, ואיך שייך לומר בזה דלא נגמר ומקנה דא"כ למה התנה מתחלה כיון דהוא לא גמר והקני, גם מחבירו לא יקבל וא"כ כל עיקר ספק התנאי לשם הוא בא. והיינו מ"ש ר"ה דאגב דבעי לקנות גמר ומקנה דאל"ה בחנם היה כל התנאי, דבדבר שבא רק להבטחה אמרי' דעיקר כוונת המתנים לא היה באמת על ההבטחה ורק לקיום עצם התנאי וההבטחה הוי שפיר אסמכתא, אבל בדבר שזהו עיקר התנאי ואם הוא לא יתן גם מחבירו לא יקבל ודאי דגמר ומקנה, ולפ"ז א"ש הך דהכא דהכא נמי התחייבות דערבוני מחול או אכפול הבא משני הצדדים לא לזה נתכוונו שניהם ועיקר חפצם היה זה למכור וזה לקנות השדה ורק לקיום המכירה הבטיחו זה לזה שפיר הוי אסמכתא ואין מועיל בזה משום אגב דבעי לקנות, דבאמת גם של חבירו לא בעי לקנות ולא בעי כ"א קיום התנאי ולא לקנות ההבטחה, וא"כ הבטחת שני הצדדים הוי אסמכתא וזה ברור, וא"כ בנ"ד דין זה דמתנה עם טובי העיר דמיא ממש למשחק בקוביא דמה שהבטיחו זהו עיקר מטרתם, מהני שפיר מדין חיוב דלא הוי אסמכתא, וכיון שכן הדרן לדינא דטובי העיר אינם יכולים להטיל מס אלא בהסכמת הקהל ומטעם חיוב דכיון דאסמכתא קניא הכא ויכולין לפרש מטעם חיוב אין לפרש מטעם הפקר ב"ד ולנטות מפשטות לשון הש"ס ולומר דבי דינא דר"א ור"א לאו דוקא, וכיון דבלא הסמכת הקהל אינם יכולים להטיל מם חדש נמצא דאנשי הקהל הם העושים ולא טובי העיר ואכתי אין זה שום שררה לפני הפרנס כיון דאינו אלא מעשה קוף בעלמא וכמ"ש: הן אמנם דבכה"ג שהפרנס נבחר בסתם אפשר עוד לצדד ולומר דכיון דדוקא להטיל מסים חדשים אין להם רשות אבל להסיע על קיצתן היינו שבתחלת התנאי הסכימו הקהל גופייהו ורק אח"כ עבר אחד על ההסכמה יש רשות לטובי העיר לכופו בעונשים ודוקא להתנות מתחלה אין להם רשות, וא"כ אכתי יש להם שררות לכוף להעוברים, ועוד דהא כשיש מנהג ידוע בעיר שמקבלים תמיד הטובי עיר לעשות הכל על פיהם בלי הצבור מהני כפי המנהג כמבואר בחו"מ סי' ב', וא"כ השתא שנוהגין שהפרנסים עושים הכל ע"ד עצמם הוי כהתנו בפירוש שנותנין להם רשות לעשות הכל, אכן היינו דוקא בסתם אפשר לומר כן אבל בנ"ד שהתניתם בפירוש להיפך שבלעדי הסכמת הקלוב לא יהיה לו שום רשות ודאי שמחויב לקיים תנאו, וממילא אין לו שום התמנות ושררות כיון דבעצמו אין לו רשות לעשות דבר והקהל הם העושים, והפרנס אינו אלא שליח הקהל וא"צ שום העברה כיון דלא נתמנה מעיקרו ואין לו רשות לעבור על דעת משלחיו וכל מה דעביד לא מהני כלל לכל הדעות ואפי' לדעה ראשונה שהבאתי והנה גם זה פשוט שאפי' אם המינוי הזה היה התמנות של שררות, אפ"ה כיון שהיה בו תנאי שמחויב לעשות כפי החלטת הקלוב ועבר על התנאי שבטל ההתמנות ממילא ואין זה ענין כלל לדון אם רשאין להעבירו ממשמרתו, דלא אנן מעבירין אותו אלא מעצמו בטל ההתמנות כיון דעבר על התנאי ואדעת זה לא נבחר כלל, ובע"כ לומר כן דאלת"ה גם ככלות שני הקאדענץ יהיו מחויבים לבחור בו עוד הפעם משום דאין מורידין פרנס מגדולתו, וזה לא שמענו שיהא חיוב לבחור בפרנס שנבחר פעם אחת לבחור בו תו לעולם, אע"כ כיון דמתחלה לא נבחר כ"א על זמן ידוע, כשעבר הזמן בטל נשיאותו ממילא ולא אנן מעברינן לי', וה"נ כיון שנבחר על תנאי כן, כשלא נתקיים התנאי בטלה נשיאותו מעצמו ועיין בחת"ס או"ח סי' ר"י שטרח ליישב ברב שנבחר לזמן קצוב למה לא יקחו רב אחר ככלות הזמן, וכתב ליישב דהזמן שנכתב בכתב רבנות לא נכתב כ"א לטובת הרב שיהא ביכולתו לחזור ככלות