זקן אהרן חלק ב ריד

התחייבות מצדו. אין לו שום שררות ואין כחו יפה לסחות דעה בעניני בודזעט של הקהלה שיש בזה כמה מסים חדשות על העדה. ועידי דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי, ובענין עשיית מס חדש אין כח הפרנס יפה לעשות ע"ד עצמו בלי הסכמה בפירוש מצד הבוחרים. וא"כ סוף סוף הבוחרים הם העושים ולא הפרנס וכמו שאבאר: דהנה המרדכי בפ"ק דב"ב הביא שני לשונות בשם ר"ת בהא דתניא רשאין בני העיר להתנות ולהסיע על קיצתן, והך בני העיר פי' ר"ת דאין הכוונה כל אנשי העיר, דא"כ פשיטא. אלא הכוונה טובי העיר ופי' ר"מ הטעם דטובי העיר בעירן שנבררו הוויין כגדולי הדור וכמו שגדולי הדור הפקרן הפקר, ה"נ טובי העיר ע"כ ומבואר מדבריו דלמה שפי' דאנשי העיר דנקיט בברייתא היינו טובי העיר, והוקשה לו מי נתן כח לטובי העיר להתנות על השערים דהא בהכי איכא רווחא להאי ופסידא להאי וההפסד הוא בע"כ מדין הפקר שמפקירים ממון של זה ונותנים לזה והא אין כת להפקיר אלא לב"ד הגדול, ע"ז הביא בשם הר"מ דטובי העיר במקום שנבררו שווים לב"ד הגדול. זהו לשון הא' שבמרדכי ע"ש ר"ת. ושוב הביא המרדכי שמצא לשון אחר בשם ר"ת היפך גמור מזה וז"ל וה"ר מרדכי מצא בשם ר"ח רשאין בני העיר להתנות ולהסיע על קיצתן, האי רשאין אלהסיע קאי, פי' היכי דכבר התנו ביניהם אבל אם לא התנו מתחלה אין כח בטובי העיר להכריח לאחד מבני העיר למה שירצו ודאמרינן הפקר ב"ד הפקר היינו כגון בי דינא דר' אמי ור' אסי דאלימי לאפקועי ממונא כדאיתא בגיטין פ' השולח כו' והכי מוכח בתשובת ר' יוסף טוב עלם עכ"ל. ועיין בתשובת מוהר"ם אלשי"ך סי' נ"ז דשני לשונות הללו של ר"ת פליגי בזה, לשון ראשון מפרש דרשאין בני העיר האמור בברייתא קאי גם על להפנות, שיש כח ביד טובי העיר להתנות מתחלה על שערים אע"ג דאיכא פסדא להאי ורווחא להאי אפ"ה יש להם כח ע"ז כמו שיש כח לב"ד הגדול ומטעם הפקר ב"ד אתינן עצה, וללשון אחרון דר"ת אין כח ביד טובי העיר להתנות על השערים וכיו"ב אם לא מדעת כל אנשי העיר ומאי דקאמר רשאין בני העיר אלהסיע על קיצתן קאי היכי דכבר הסכימו כל בני העיר ואח"כ עבר אחד מהן רשאים טובי העיר להכריחו בקנסים, וללשון זה אין הטעם דטובי עיר משום הפקר ב"ד, דאי משום הפקר ב"ד לא היה צורך להסכמת אנשי עיר על כל דבר חקנה חדשה. דכיון שקבלום עליהם לטובי עיר נעשו כב"ד שיכולים שוב להפקיר, אלא הטעם דכיון שאנשי העיר מסכימים נמצא שאין טובי העיר עושים כלום אלא הקהל גופייהו הם העושים ופשיטא דכל אחד יכול לחייב עצמו בכל מה שירצה וכמו מתנה שו"ח להיות כש"ש, והחיוב הוא מטעם התחייבות שנתחייבו מעצמם לזה, ומה שדחק ללשון זה האחרון לכנוס בפרצה דחוקה כזו להפריד בין הדבקים דרשאין בני העיר לא קאי על להתנות הסמוך לה אלא אלהסיע דלבתרה ולמה לא ניחא לי' בלשון ראשון דרשאין גם על להפנות מחדש קאי ומטעם הפקר ב"ד כמו גדולי הדור, י"ל משום דלשון זה סובר דאפי' טובי העיר שנתמנו מדעת כולם אין כחם יפה כב"ד הגדול וכפשטא דש"ס בגיטין דדוקא בי דינא דר' אמי ור' אסי אלימי לאפקועי ממונא אבל לא טובי העיר. וגדולה מזו כתב המוהרי"ק בשורש ראשון דאפי' רבנים גדולים אין כחם יפה לתקן בנתינת מס חדש היכי דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי, ולדעה וללשון ראשון צ"ל דלשון כדינא דר"א ור"א האמור בש"ס לאו דוקא הוא אלא כל בי דינא קבוע באתרי' יכולים להפקיע ולהפקיר, אכן לשון שני סובר כפשטא דש"ס דדוקא בי דינא דר' אמי ור"א אלימי לאפקועי ממונא אבל טובי העיר אינם יכולים להפקיע ממון ולכן לא יכול לפרש מטעם הפקר ב"ד אלא שדוקא כשהסכימו בפירוש מתחלה ומשום שבכה"ג לא טובי העיר הס העושים אלא אנשי הקהלה גופייהו הם העושים ואדם בשלו יכול לעשות הכל: ובזה ניחא לי מה שראיתי דבר תמוה במרדכי שם דלאחר שהביא בשם ר"מ טעם דטובי העיר משום דהוו כב"ד הגדול כתב עוד וז"ל וששאלתם על ראשי הקהל שבאין לשנות ולהטיל מס על שוה ליטרא קרקע כפו על ליטרא מעות, בכל מלכותנו אין נותנין מס מן הקרקעות ופעמים רבות רצו בעלי כיסין לשנות ובא מעשה לפנינו ולא הנחנום דהא דאמרינן רשאין בני העיר להסיע על קיצתן היינו קיצתן שנהגו כבר מקודם בעיר בימי קדם או שהן עצמן באים לתקן לקנות מדעת כולם כו' וקמ"ל שנתקיימו הדברים ואע"ג דזה גרע טפי מאסמכתא דכל דאי לאו כלום הוא הכא ודאי מהני בההיא הנאה דצייתי להדדי דאיכא רווחא להאי כמו להאי איידי דקני גמר ומקני כו' אבל לשנות שלא מדעת כולם במידי דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי אין שומעין להם כו' עכ"ל. דלכאורה יש להפליא כיון דטעם דכח של טובי העיר יפה הוא משום הפקר ב"ד א"כ מה מקום תו להקשות דאסמכתא הוא, הא אפי' ודאי אסמכתא דלא קני אבל להפקיר יכולין, אסמכתא אינו עיכוב אלא לקנין אבל לא להפקר, אכן למ"ש נראה ברור דטעם דהפקר ב"ד כתב רק ללשון ראשון של ר"פ דטובי העיר יכולים לעשות מעצמם כל מה שירצו על דעת עצמם ובע"כ משום דהוא כב"ד ואליבי' כתב טעם דהפקר ב"ד, וטעם דאסמכתא כה"ג קנה כתב לדעה השניה דטובי העיר אינם יכולים לשנות שום דבר ולהטיל שום מס בלי הסכמת הקהל, דבכה"ג לא טובי העיר הם העושים אלא הקהל עצמם וא"צ להפקר ב"ד כיון דהקהל גופייהו נתחייבו והחיוב הוא אפוא מטעם קנין דכל אדם יכול להתחייב בשלו, וע"ז היה קשה למרדכי דאכתי מה מועיל הקנין הא כל דאי אסמכתא ותי' דבכה"ג דאיידי דבעי לקנות מועיל הקנין אפי' באסמכתא ומשום איידי דבעי לקנות גמר ומקני: ובזה עמדתי על דעתו של המרדכי המפליאים כל עין רואה שהביא שני לשונות היפך מזה לזה ושניהם ע"ש ר"ת, היתכן איך יאמר ר"ת כי הוא זה דבר שכבר אמר להיפך, אכן במה שכתבתי יובן דהנה בב"מ דע"ד הביא התוס' בשם ר"ת דמשו"ה משחקי בקוביא לא הוי אסמכתא משום איידי דבעי לקנות גמר ומקני וכתבו דלבסוף חזר ר"ת וסובר דאפי' בכה"ג דבעי לקנות נמי חשוב אסמכתא ע"ש, ולפ"ז ניחא שפיר דלשון שני שהביא המרדכי בשם ר"ת היינו קודם חזרה של ר"ת והיה סובר דבכה"ג דבעי לקנות לא חשיב אסמכתא, ולפ"ז גם בקהל שהתנו דדמי ממש למשחק בקוביא דהוי נמי איידי דבעי לקנות לא חשיב נמי אסמכתא, וממילא אין לו הכרח לפרש דמועיל מטעם הפקר ב"ד ולפרש דבי דינא דר"א ור"א לאו דוקא דלא כפשטי' דלשון הש"ס, ונוח יותר לפרש דהא דמהני היינו בהסכמת כולם ומטעם שנתחייבו בעצמן, ולא יקשה מה יועיל הקנין הא אסמכתא היא, כיון דר"ת עמד עדיין בשיטתי' דבכה"ג גם אסמכתא קני כיון דאיידי דבעי לקנות גמר ומקני, ולשון ראשון דר"ת שהביא המרדכי היינו לאחר חזרה דר"ת במשחק בקוביא וסובר דאפי' בכה"ג דבעי לקנות נמי הוי אסמכתא