זקן אהרן חלק ב ריא

אמתת דברי שרק זהו הטעם מה שאין ב"ד הגדול פוסקים בעצמם משום דחסר אצלם קבלת הטענות מפיהם, דבב"י שם כשהביא לנמוק"י מקור דהך דינא הביא מקודם לדברי הריטב"א במכות וז"ל כתב הריטב"א י"א דהוה"ד לטענות בעלי דין דבעינן מפיהם ולא מפי כתבם וכו' משום דבעינן ועמדו שני האנשים וכו' כתב הנמק"י ואם הוצרך לשאול דבר מפי ב"ד הגדול וכותבים וכו' וב"ד הגדול מודיעים דעתם לאלו והם דנין אותם דליכא למימר שאותו ב"ד יפסוק הדין דהא בעינן שיהיו עומדין לפני הדיינין עכ"ל הב"י, הרי להדיא שכלל וצירף הדין דנמוק"י עם דין דריטב"א דבעינן קבלת הטענות מפיהם, ומה נאמנו אפוא דברי הסמ"ע והש"ך שכתבו ליישב קושית הב"ח שכתב שדברי המחבר סותרים זא"ז ממ"ש בחו"מ סי' י"ח דפוסקין הדין שלא בפני הבע"ד וכתבו דהתם מיירי שכבר טענו לפניהם דמכוון ממש למה שכתבתי דעיקר טעם דבעינן בפניהם היינו רק לשמוע הטענות מפיהם אבל לאתר שכבר שמעו הטענות מפיהם ממש יכולים שוב לפסוק הדין גם שלא בפניהם, ורק הכא שהב"ד הגדול שלא שמעו גם הטענות מפיהם אינם רשאים לפסוק הדין, וזה ברור בלי גמגום, וכיון שכן לא נצרך בפניהם כ"א בדין כזה שיש בו טענות, משא"כ בההיא דנכסי יתומים וקטן ונפרעין שלא בפניו מיירי בע"כ שהטענות ידועות לנו ואין צורך לשמוע מבע"ד וכגון שיש שטר או עדים שלא יחסר לדין זה לשמוע עוד שום טענה, דאל"ה פשיטא שאין נזקקין לזה דשמא כשהיה הבע"ד בפנינו היה גורם דברים הגורמים לזכותו, אע"כ דהטענות ידועים ואין מה להוסיף עליהם ולכן בכה"ג פוסקין הדין גם שלא בפניהם דלפסק הדין לא בעינן בפניהם כלל ולק"מ קושית קצוה"ח. וכן קושית התומים מהא דשולחין סופרי דיינים לת"ח ונשים יקרות נמי א"ש וכמו שהארכתי בחבורי חשן אהרן סי' י"ד ע"ש, הוא הדבר אשר אמרתי כי לאיש כמוני הרחוק ממקום המעשה אין לתפוס הב"ד הראשון במה שהוציאו פסק מבלי שמוע טענת בעלי דין כי שמא היה אצלם כתב או עדים באופן שלא היו צריכין כלל לשמוע מפי הבע"ד דוקא וקרוב לשער שכן הוא, וגם בלא"ה מה לכם להביא ממרחק לחמכם מרב כמוני שהם לא ידעו אותי ולא אני אותם, ומחמת זה אינני מוצא לאפשר לפני להכריע בזה והלא יש אלקים שופטים גדולי תורה בארצכם וסביבותיכם הגישו לפניהם דבר המשפט והם יוציאו משפט אמת וצדק אבל אנכי לא אכריע ולא אתערב בלא הסכמת הב"ד הקודם ורק כאשר יסכימו גם הם לשלוח לי טענותיהם על איזה יסוד הוטבע הפס"ד שלהם אז רק אז בהורמנא דידהו אשיב בל"נ בעזה"י כאשר יורני ד': ובאין עוד הנני חותם ברגשי ידידות ובברכת אהרן וואלקין. סימן קכח ב"ה מוצאי מנוחה י' סיון תרצ"ג פינסק. כבוד גיסי הרב וכו' מהור"ר זלמן סאראצקין שליט"א אב"ד דלוצק. ע"ד השאלה בשני אנשים שהיה להם בשותפות קרקע למכירה על פארצעלאניא וגם מאיאנסעק והכל היה כתוב על שם אחר מהן והוא נהל את העסק על דעת עצמו כחפצו והוציא הוצאות יתרות שאין הדעת סובלתן, והשני תבע אותו לדין שלא האמין לו על כל ההוצאות, ונעשה פשרה ביניהם באופן כזה שהאח המוחזק ישאר מנהל העסק גם להבא ואין להרהר אחריו בנאמנות כל ההוצאות שעל העסק, ותחת זה נותן פצוי לתובע ליתן לו חלק ארבעים אחוזים באחוזה שנקנה ע"י המוחזק על שם עצמו מכסף השותפות, ובשטר פסק הדין כתוב שנכתב ביניהם שטרי בירורין בקנין ובביטול מודעי, כעבור שנה פרץ עוד הפעם סכסוכים ביניהם והתובע הלזה תבע עוד הפעם את הטענות הראשונות והוסיף עליהן חדשות והעיקר שהוא גוזל וגונב וכל חשבונותיו אינן צודקות והביא ראיה בהיות שבחשבון ההוצאות נמצא שנתן לסרסור אלפים וחמש מאות זהובים והראה שטר ע"ז, והסרסור אומר שלא קיבל מאומה והשטר שבידו שטר אמנה הוא, והושיבו עוד הפעם ב"ד של בוררים לפשר והב"ד הוציאו פסק חדש. אבל לא ארכו הימים והיה ביניהם ד"ת שלישית ועפ"י ד"ת זאת נתחלק ביניהם כל קרקע החצר וסיימו ששדות הללו שייך לזה והללו לזה וגם האינווענטאר ושארי מטלטלין שבחצר נתחלק, ועתה לרגל איזה סבה נפרץ הריב עוד הפעם ובאו לדון לפני כ"ת והתובע רוצה לבטל את כל הג' פשרות הקודמות בטענה כי אנוס היה עליהם מפני שכל הנכסים היה כתוב על שם האח השני ומי יוכל לדון עם תקיף ומותזק ורוצה שהמוחזק ישבע על כל החשבונות במשך שהיה מנהל העסק, זהו תוכן העובדא ונסתפק כ"ת אם אפשר לבטל פסקי דינים הללו שנכתב בתוכם שהיו בקנין ובביטול מודעי, ורוצה לשמוע גם חות דעתי, והנני בזה להשיבו מה שנראה לקוצר דעתי: דהנה זה פשוט דכיון שהנתבע היה מוחזק ואלם והכחיש לו על כל טענותיו שמחמת זה הוכרח להתפשר עמו, ודאי דחשיב זה אונס וכמ"ש הב"י בחו"מ ס"ס ר"ה בשם הרשב"א וגם הקנין וביטול מודעי הכל היה מחמת אונסו. אלא דיש לדון נהי דהוי ודאי פשרה באונס אבל התובע הא בכל פשרה קיבל איזה פיצוי והנאה וא"כ הוה תלוהו וזבין דאמרי' אגב אונסא וזוזי גמר ומקני. ובשגם שכל פשרה הלא דינה כמכר כמ"ש הרמב"ם בפ"י מהלכות מכירה והמחבר בחו"מ סי' ר"ה, ובב"י שם כתב הטעם לפי שהתובע ירא שמא יפסיד כל תביעתו ולכן הוא מתפייס ליטול קצת בפשרה כו' והיינו מכר ממש שמוכר לחבירו כל זכות שיש לו בתביעה זאת בסך שמתפשרים ביניהם והלכך אם אנסו עד שנתפשר עמו פשרתו פשרה אא"כ מסר מודעא דהוי תלוהו וזבין דזביני זביני ע"ש, ולפ"ז בנ"ד שהתובע קיבל איזה הנאה הוי פשרתו פשרה אע"ג שבאונס היה, מיהו מלשון כת"ר שכתב דהתובע קיבל בכל פעם "מקצת" שמשמע רק הנאה כל דהו, לא חשיב זה כתלוהו וזבין, דלא אמרי' תלוהו וזבין זביני' זביני אלא היכי דלא מפסיד מידי משויה אבל אם אנסוהו להתפשר בפחות לא אמרי' הכי וכל שלא קיבל כל שוויה תלוהו ויהיב חשבינן לה וכמ"ש הטור חו"מ סי' ר"ה ובנמוק"י בשם הרשב"ם וריטב"א כמ"ש בב"י שם, ולא עדיף פשרה ממכירה ממש דאם אנסו למכור בפחות משויה לא הוי מכירה והוי כמתנה וכמ"ש המחבר חו"מ סי' ר"ה ס"ד. והן אמנם דבב"י שם הביא בשם מוהרי"ק דאפי' בקיבל הנאה כל דהו הוי נמי תלוהו וזבין וז"ל הנאנס לעשות דבר ומטי לו הנאה מיני' הוי כתלוהו וזכין הגם כי ההנאה שקיבל הוי דבר מועט עכ"ל. וכ"כ הרשב"א בשם קצת גדולים