זקן אהרן חלק ב רי

ואביו הרה"ג מוהר"י האב"ד דק"א קראשניק על הרה"ג מהו' יצחק זאב אב"ד דק"ק מאדליבאזיץ והשובי"ם דק"ק הנ"ל, ולדעת כת"ר אין ממש בפסק זה מכמה טעמים שביאר במכתבו, והעיקר כי על טענת הקצב הנתבע שטען כי הוא לילך לד"ת אבל רוצה שהד"ת יהיה בעירו מאדליבאזיץ מפני שיש לו שם הרבה עדים המכירים זכותו, והדיינים מקראשניק השיבהו ע"ז כי מסכימים הם לדרישאו, ובאור ליום ד' פ' חוקת ש. ז. הודיעו לו מזה והגבילו זמן הד"ת ליום א' פ' בלק שליום ההוא יבוא הב"ד למאדליבאזין, ולבסוף כתבו וחתמו הפסק ביום ב' פ' חוקת כפי המכתב הרצוף בזה. ולבד שיש בזה כעין רמיה קצת מצד הדיינים, להזמין לב"ד ולהגביל זמן, בה בשעה שהפסק הי' חתום כבר איזה ימים קודם, עוד הוסיפו סרה לכתוב הפסק שלא בפני בע"ד בעוד שגם טענותיו לא שמעו, ואע"ג דגבי דיני ממונות גם שלא בפני בע"ד מהני כמ"ש המחבר חו"מ סי' י"ת, היינו דוקא שכבר טענו לפניהם אפשר לגמור ולהוציא הפס"ד שלא בפניהם אבל קבלת טענות ודאי בעינן, ושלא בקבלת טענות אי"א להוציא פס"ד, ועוד כמה ריעותות שהראה כ"ת בשטר הבירורין ושהוציאו פס"ד על אנשים שלא חתמו כלל על שטר בירורין, ולא הרשו לשום אדם אתר לתתום עבורם, כהנה וכהנה הוסיף כ"ת למצוא ריעותות בפסק דין הלזה ורוצה לבטלו זהו תוכן שאלתו: לא אכחד כי לא רציתי כלל לעיין בהאי מלתא בהיות שכבר נעשה ע"ז פס"ד ובי דינא בתר בי דינא לא דייקא ואיסורא יש בזה וכמ"ש הסמ"ע סי' י"ט דאם כבר נפסק הדין מב"ד אחד אינו יכול לילך ולתבוע אותו בנידון זה בב"ד אחר ואין הב"ד השני רשאי להזדקק ולשמוע דבריו כי ב"ד בתר ב"ד לא דייקי וכ"כ הרא"ש בתשובה, וגם על כת"ר אני תמה מה ראה על ככה להזדקק לדבר שכבר יצא מפי הרא"ש והסמ"ע שאינו רשאי, הן אמנם שסמך על המבי"ט שכתב בשם הרדב"ז דבזמן הזה דייקינן משום דהאידנא לא בקיאי כ"כ בדינין, אכן הא כבר כתב הש"ך חו"מ סי' ל"ט דדוקא בפסק דין שיש בו ריעותא הוא דאמרינן הכי אבל מסתמא לא רשאי ועיין בתומים סי' י"ט מ"ש בזה, ידענא אמנם שכת"ר יאמר כי אין לך דין זר ומשונה יותר מפס"ד זה אשר נמצא בתוכו כל אותן התיוהות והריעותות שהזכיר כת"ר, ובכן רשאי לדייק ולעיין בו אפי' לדעת הש"ך, אבל אכתי אעיקרא אני דן מי התיר לו לכתחלה להזדקק ולחטט ולמצוא ריעותות בפסק דין שהוציא ב"ד כשר. כל אלו ההרהורים עלה על רעיוני בתחלת ההשקפה. אכן בהיות שרואה אני חיוב מדינא להפוך בזכותא דת"ח גדול ככת"ר, לא שלותי ולא שקטתי עד שמצאתי דשפיר חזי בעיונו בהך פסק דין הקודם, ואין בזה שום חשש דב"ד בתר ב"ד לא דייקי, דבאמת יש להבין דברי הסמ"ע במה שהחמיר להטיל איסור גם על הב"ד שאינם רשאים לנקר ולחטט בפס"ד הראשון, וכי איזה סברא הוא למנוע זכות מבעל דין שצועק דלדבריו טעו הב"ד ולמה לא נחוש לטענתו והלא גם בש"ס מצינו כמה פעמים דאמורא חלק על פסק אמורא הקודם, וכן ראיה ממה דקי"ל דאם מבקש מב"ד שיכתבו לו מאיזה טעם דנתוני דכותבים ונותנים לו. והטעם כדי שיוכל להראות לחכם אחר שמא יברר הטעות ויסתור הדין, ואי נימא דחכם אחר אינו רשאי לדקדק בתר דין של חכם שנתן הפסק, מה בצע שיתן לו מאיזה טעם דנוהו כיון דאין שום ב"ד רשאי עוד לדקדק בדין זה. ואע"ג שיש לדחות ולומר דהתם מיירי שהדיין הראשון הרשה וביקש מב"ד השני לעיין בדינם. אבל כלא הרשאה איה"נ ואינו רשאי, וכן פי' בערוך השולחו סי' י"ד עיי"ש אבל זה דוחק דכל חידוש כהאי הו"ל לפרש ומדסתמו הפוסקים משמע שאפי' בלא הרשאה מב"ד ראשון נמי יכולים לחלוק עליו ולסתור דינו, וכן להיפך לא מסתבר נמי שאחר שיצא זכאי מב"ד, מנוח לא יהיה לו מבעל דינו לכופו שידון כמו שנית דא"כ אין לדבר סוף וגורם שנאה ומחלוקת, וכבר כתב הלבוש דאין שלום יוצא מענין כזה, והיטב אשר דיבר בזה בס' מאזנים למשפט סי' י"ט דאין בזה שום חילוקי דעות וכו"ע סברי דטענות וקבלת עדות אין מקבלין פעם שני, רק אם מבקש מב"ד שני שיבקרו את הפס"ד והטענות הכתובים ע"י ב"ד ראשון שמא ימצאו טעות בדין, בזה כו"ע סברי דשומעין להתובע ורשאי הב"ד השני לבקר פס"ד הראשון, ובכה"ג דמיירי המבי"ט שכתב דב"ד בתר ב"ד דייקי דבלא קבלת טענות חדשות ועדות רשאי ב"ד השני לדייק ולבקר פס"ד של ב"ד ראשון ע"ש, ולפ"ז שפיר עשה כת"ר שבא לבקר פס"ד הראשון בהיות שאינו מקבל טענות חדשות כ"א על הראשונות הוא בא לבקר, ובשגם שיש כמה ריעותות בפסק הראשון וכמה משונה וזר הפסק וכפי הטענות שהראה כת"ר, וגם בשטר הרשאה ובירורין יש כמה ריעותות ובכה"ג במקום ריעותא גדולה רשאי בלא"ה לדייק אחר הפס"ד אפי' להרשב"א והש"ך: ואמנם כל זה לא כתבתי כ"א להליץ בעד כת"ר שכדין עשה אבל כשאני לעצמי אינני רוצה להכניס עצמי ולחוות דעי מרחוק ובשגם שעיקר טענת כת"ר לא ברירא לי, הן עיקר הציר אשר עליו סובב ביטול הפס"ד הוא מפני שלא שמעו טענת הקצב והוציאו פסק שלא בפניו, וזה לאו טענה אלמתא הוא כ"כ, דלענ"ד לפעמים אפשר לפסוק גם שלא בפניו וכמו שאבאר דהנה המחבר בחו"מ סי' י"ג סעיף י' כתב וז"ל אם הוצרכו הדיינים לשאול מב"ד הגדול מודיעין להם דעתם והם דנים אותם, דליכא למימר שב"ד הגדול יפסקו וכו' דהא בעינן שיהיו בע"ד עומדים לפני הדיינין, ובקצוה"ח הרבה להקשות מההוא דנחתינן לנכסי יתומים וכן מהך דפ' הכותב דנפרעין שלא בפניו, וגם ממ"ש דבתוך זמנו נפרע אפי' מקטנים, ונהי דלא חיישינן לפרעון עכ"פ פסק דין מיהא צריך ואין פוסקין שלא בפניו ע"ש, וגם התומים הקשה מהא דלת"ח וכן לנשים יקרות שולחין סופרי הדיינין לקבל הטענות כמבואר בחו"מ סי' ז' וסי' קכ"ד, והנה הם הבינו דטעם דהך דינא שכתב המחבר דבעינן שהבעלי דינין יהיו עומדין לפני הדיינין הוי משום שאסור לפסוק להם שלא בפני הבע"ד וכההיא דב"ק דאין גומרין דינו של שור אלא בפניו, ולפי הבנתם שפיר הקשו מכל המקומות הללו. אבל חלילה לחשוב כן וכבר כתב הרשב"א שדוקא בדיני נפשות הוא דבעינן בפניו אבל לא בדיני ממונות, אלא טעם הך דינא יבואר עפמ"ש המחבר שם סעיף ג' דאין לדיין לקבל הטענות בכתב אלא ישמעו הטענות מפיהם, וטעם הדבר כתבו הריטב"א בחדושיו למס' מכות והריב"ש ובסמ"ע סי' י"ד סקי"ב. והיינו נמי טעם דהך דינא שאין לב"ד הגדול לפסוק הדין בעצמם כיון שהם לא שמעו הטענות מפי הבעלי דינים גופא אינם רשאים לפסוק ולא מטעם דפסק דין בעינן בפני במ"ד אלא משום שחסר בזה קבלת הטענות מפיהם ממש ולכן צריכים לשלוח דעתם להב"ד שסמכו הטענות מפיכם ממש כי הם יכולין לכוון יותר עם מי הצדק, ולעד נאמן על